Pretty Devil

שבר נפשי,

השחיקה המתמשכת, שגם חופש לא עוזר,

הדרישה לזמינות קבועה שלא נגמרת,

ההדחקה של תקופות שלמות, כי למי יש זמן או דרך להתמודד,

העייפות הנפשית, ששום שעות שינה לא משפרות,

המירוץ התמידי במוח למול המשימות שעדיין נופלות,

התחושה של אי זכות להתפרק, כי באמת שזה מיעוט הצרות,

למשוך עוד קצת, רק עוד שבוע, ועוד חודש, ועוד שנה,

וכל נקודת אור או ציון דרך עובר מהר,

ואז שוב חוזר מההתחלה,

ועדיין אסור להתפרק ליותר מרגע קצר,

כי צריך להמשיך,

אבל הכל כבר שבור.

לפעמים גם אם רוצים, אז לא מסתדר.

לצד אחד, לצד שני או לשניהם.

לפעמים גם אם רוצים, אז לא מקבלים.

לפעמים זה גם כואב,

קצת או הרבה.

אבל גם זה בסדר,

כשזה מתאים אז זה מסתדר.

בתוך מסגרת יותר קל לשחרר,

לשחרר יותר ולהיכנע.

להיות במסגרת שצריך לא לחשוב,

אלא רק לציית, לבצע.

במסגרת נדרש להיכנע לרצון לא להחליט,

לא להחליט ולציית.

משחרר להיות במסגרת,

אבל לא קל לשחרר,

להיכנע ולציית.

כשחולקים באופן לא שווה,

קנאה היא דבר מרגיז.

מבחינה לוגית, לחלוק זה מובן,

בעיקר שלא חשופה לחלוקה.

אבל קנאה זה לא לוגי,

אז זה קורה מעצמו.

ואז מתחשק לעשות דווקא,

בשביל לקבל את מרב היחס.

להודות בקנאה זה קשה.

אז כן,

מקנאה.

וזהו

אז קיבלתי שעה של שקט, אולי אפילו כמה.

אבל שקט חיצוני לא תמיד מספיק.

השקט הפנימי עוד לא כאן,

לא יודעת מתי הוא יהיה גם.

אולי לא צריך שקט?

אפשר קצת שקט?

לא הרבה, אולי שעה.

אבל שקט אמיתי, בלי מחשבות גם.

גוף וראש שקטים.

בלי לדאוג, לחשוב או לפתור בעיות.

אני יודעת לחלוק,

מבינה שצריך לחלוק, בעיקר ברמה רציונאלית.

אבל אני לא אוהבת לחלוק,

לא אוהבת לשמוע על לחלוק,

מעדיפה ששלי. 

אבל לא לחלוק זה אנוכי,

ואנוכיות זה פחות אני. 

הצלחתי לחזור לפני 20, הישג קל.

Just a bit.

לחלות בשבוע שבו בכוונה לא לקחתי חופש בשביל לעבוד בנחת, (הרבה אנשים בעבודה בחופש השבוע)

זה די משעשע.

כנראה שגם הגוף צריך כבר לנוח,

ולא רק הראש.