לקראת הסוף המורה הנחתה אותנו לשכב על הגב ולהרפות. להקשיב לצלילים הבוקעים מהרחוב ולהרגיש את הנקודה בה הגוף נגמר והמזרן מתחיל, את הכאב והקושי בשרירים, את קצב הלב והנשימה, פשוט להיות רגע כאן ולא בשום מקום אחר.
עולם המדיטציה הוא לא חדש לי אבל אני מודה שהרבה זמן לא נגעתי בזה, כי לא היה לי זמן ואנרגיה נפשית להכיל את הרגשות שעולים שם, כי לאחרונה התנתקתי מעצמי לקצת ולקחתי את הזמן כדי למצוא את הדרך הביתה.
היום הייתה נקודה שם בסוף השיעור שפתחה לי דלת חדשה.
אחרי ההרפיה חזרנו לאט לאט לשבת, בעיניים עצומות הצמדנו כפות ידיים, קירבנו אל בית החזה ואמרנו תודה. כל אחד עם עצמו ובשקט הפנימי שלו, הודינו ביחד ולחוד על כל מה שעולה.
זה משהו שאף פעם לא עשיתי בפרקטיקה עם עצמי, זה תמיד היה נראה לי שטותי. הרי תודה אומרים למישהו כדי שידע שאנחנו מעריכים אותו, מה זה נותן כשאף אחד לא שומע?
ככה אמרתי לעצמי במשך שנים עד היום, עד הרגע שמצאתי את עצמי אומרת בלב-
"תודה שאני חיה, תודה שאני כאן."
אז ידעתי שהערך שלי הוא פנימי.
