"את אוהבת אותי?"
פשוט עמדתי שם. איך עונים על שאלה כזאת?
אני חושבת על תשובה הגיונית - ואין לי.
"....כן."
למה אמרתי את זה? הרי ברור שלא. ועכשיו כשאני חושבת על זה - לא נראה לי שאי פעם עניתי על זה בכנות.
זה הצורך הזה לקבל אישור, להרגיש שאני טובה ושהמקום שלי מיוחד ושמור רק לי כי מה שיש לי לתת בתמורה שווה את זה.
אבל אם זה שקר?
זה כמו פרסומת ממש טובה למוצר שמתפרק תוך שבועיים. זה כיף בהתחלה אבל אחר כך משלמים כפול.
אז המסקנה היא לא שאני "מוצר לא איכותי" או "פרסום מטעה", למרות שזה היה קרוב אבל אני מנסה להיות בן אדם בריא יותר. גם תמיד ידעתי שמותר לי לאכזב, לא משם זה מגיע. זה קורה מהר, בלי מחשבה. זה אינסטינקט.
עדיין לא עיבדתי את כל העסק הזה (או את כל השאר) עד הסוף, אולי בכלל צריך לפשט את זה, אולי זה משחק?
ומה שהכי עצוב זה שאחרי כל זה בכלל לא שכבנו.
אולי כי הוא כבר יודע שלא רק זהב יכול לנצוץ.