כל כך הרבה זמן עבר מאז בפעם האחרונה שהרגשתי...
מאז הפעם האחרונה שאמרתי "אדוני" והתכוונתי לזה.
היו פעמים נוספות מאז, אבל זה היה מתוך הרגל ופחד לאבד משהו מיוחד.
אני מתגעגעת לתחושה הזאת... כל כך מתגעגעת שכתיבת השורה הזאת העלתה בי דמעות. אני מתגעגעת גם אליו, לחיבוקים של אחרי הסערה ולשיחות הרגילות שלנו, יכולתי לסמוך עליו - שזה נדיר.
זה לא היה מדויק, לא הייתי נשלטת טובה כי לא קיבלתי את האינטימיות שהייתי זקוקה לה וזה הפך לגלגל של טינה ואכזבה, ואף אחד לא "אשם" בזה, זה פשוט קורה לפעמים.
אבל אני עדיין מתגעגעת. מחפשת בכל מועמד פוטנציאלי קווי דמיון ולא מוצאת.
מתישהו התחושה הזאת תחזור ולא אצטרך לתהות יותר, נחיה באושר וכאב עד שאחד מאיתנו ימות. עד אז, אמשיך לכתוב פה, מדי פעם קצת לבכות, להתגעגע, להתאכזב, בעיקר פשוט לנסות לדייק את עצמי בתוך המורכבות של יחסים כאלה.