נייר ממוחזר

כשהייתי בת 9 או 10, אמרתי לחברות שלי ש-

"לא כזה אכפת לי אם יאנסו אותי".

ישבנו על המדרכה ליד הכיכר השניה בקיבוץ, שוחחנו כהרגלנו על ההיא ועל ההוא, ומפה לשם הגענו לזה שאחד מחברי הקיבוץ הוא פושע מין מוכר לרשויות ושלא כדאי ללכת בשדרה ההיא כי שם הוא גר.

אמרתי להן שאני לא ממש מפחדת, שאם הוא יאנוס אותי אז לא אלחם כדי שזה ייגמר כמה שיותר מהר.

מן הסתם לא הבנתי אז את החומרה והעוצמה של חוויה כזו. עוד לא הייתי מפותחת מינית ומבחינתי זה היה על אותו משקל של שוד לא מזוין או פריצה לבית.

זה משהו שידעתי שהוא רע ולא אמור לקרות אבל יכולתי להתמודד איתו.

אני לפעמים נזכרת בשיחה הזאת, באותה קלות שבה אפשרתי לכל אדם לעשות בי כרצונו ובניגוד לרצוני, באופן קצת דומה להיום אבל ממש אחרת.

אני מפחיתה מגודל הכאב, גם אם זה יותר מידי.

אבל הסבל הוא שלי, הרווחתי אותו. אף אחד לא כופה עליי לכאוב. העצב שקיים בי לא מגיע מגורמים חיצוניים, הוא פנימי, עמוק ושורשי.

אני יכולה ללמוד המון מעצמי הקטנה.

ההבדלים בנינו עצומים אבל כשאני מסתכלת במראה אני רואה אותה, לפרקי פרקים. שברים ממנה לפעמים פוצעים אותי אבל עדיין, אני שלמה. היא לנצח תחפש את החלקים שהיא איבדה.