התחלתי את דרכי בעולם שלנו כבר ברחם אימי. כאילו היה ידוע מראש שמשהו הולך להידפק שם.
המודעות המינית שלי התפתחה מוקדם, אבל זה לא בהכרח אומר שהיה קל למצוא את הדרך.
הפעם הראשונה הייתה חמודה, הרגשתי מוכנה למרות שהייתי צעירה מאוד ולא התחרטתי אז ולא היום, אבל זה היה ונילי כזה ומיסיונרי, משעמם, רציתי עוד ולא הבנתי מה חסר לי. הוא היה עדין איתי, לקח את זה לאט ושאל אם אני בסדר, רציתי שהוא יחנוק אותי והתביישתי לבקש, זה היה ממש מקסים.
אחרי שחציתי את הגשר הזה אז היה קל יותר להבין מה אני אוהבת, מה עושה לי את זה, מה כואב טוב ומה כואב רע. באופן טבעי נתתי לצד השני לקבוע, כי תמיד הייתי כזאת באופן כללי, כי ככה למדתי לקבל את מה שאני רוצה.
חשבתי שאני עצלנית ואולי בגלל זה לא בא לי להחליט, שגם זה נכון אבל זה חלק קטן מהעסק. לאט לאט הכאב הפך לחלק בלתי נפרד ואז הבנתי - אני אוהבת את זה. אני לא סתם אוהבת לשכב לי להנאתי בזמן שמזיינים אותי חזק, אני באמת רוצה את הכאב, את ההשפלה, השליטה בי היא חיונית ובלעדיה אני אובדת עצות.
זה הפחיד אותי.
אז מצאתי הנאה גם בשליטה מהצד שלי, התנסיתי ושלטתי והכאבתי לא מעט, וזה תמיד הרגיש כמו תחפושת.
פעם קראתי לזה "אלטר אגו". היום אני רואה את זה כמנגנון הגנה. הייתי צריכה לשמור על עצמי מאנשים שמנצלים את הכוח שאני מוסרת לידם, וזה היה שיעור ארוך שאת הלקח שלו למדתי ממש לא מזמן:
אני תמיד בשליטה, גם כשלא.
אני תמיד יכולה לקום וללכת, אף אחד לא יכול לגרום לי לעשות שום דבר שאני לא רוצה, ואם היו מקרים כאלה בעבר זה כי אני לא ידעתי לשים את הגבול. לא תמיד ידעתי איפה הגבול נמצא וגם אם כן, לא תמיד ידעתי שמותר לי להציב אותו.
עכשיו האלטר אגו שלי, מנגנון ההגנה, התחפושת, איך שלא אקרא לזה, הדבר הזה כבר לא רודף אותי. אני לא מרגישה צורך לשלוט ביחסי מין כדי להצדיק את הסטייה האמיתית.
אני פשוט נשלטת, בטוחה בעצמי מספיק בשביל להודות בזה, וזה לא תמיד היה ככה אבל זה בסדר. זאת דרך חתחתים ארוכה ותלולה עם הנוף הכי יפה בעולם, והשביל שלי נסלל בעודי צועדת בו, ועליי לברור בקפידה את העוברים ושבים בו, וזאת בדיוק הנקודה.