אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אני רוצה ללמוד איזה תואר אבל לא יודעת מה ואיך להתחיל עם זה, יש יותר מידי אפשרויות.
לפני זה אני רוצה לטייל, את הטיול הגדול של אחרי צבא מעולם לא עשיתי, היינו בקורונה ואז היה מינוס גדול בבנק ואז מלחמה והחיים פשוט המשיכו. עכשיו אני חולמת על טיול לא גדול, בינוני כזה של חודשיים סביב אירופה, אולי אחרי זה ה- "אאוריקה" תבוא.
אני לא ממהרת, פשוט רוצה לממש את עצמי בעולם, כמו כולם. אבל בסוף אם רוצים משהו צריך גם לדעת להניע.
משהו כמו שנה וחצי אני בעצם רק עובדת, בלי ללמוד, בלי לטייל, בלי שום שינוי משמעותי. אני לא רגילה לזה, אני רגילה להסתגל לדברים חדשים מהר אבל לא להסתגל לשגרה, זאת מיומנות שאני לומדת אותה עכשיו. קשה לי לעשות כל יום את אותם הדברים, הזמן הזה עכשיו הוא חלק גדול וחשוב בהתפתחות האישית שלי.
איפה אני אהיה בעוד שנתיים? בעוד חמש שנים? בעוד עשור?
אין לי שום כיוון או מחשבה ברורה שמראה לי את העתיד שאני רוצה לעצמי. נראה לי שזה דווקא הסימן הכי בולט שהמקום שאני נמצאת בו עכשיו הוא הייעוד שלי. או שלא, וכל הבולשיט הזה לא מעיד על כלום, ואם משעמם לי ואני רוצה לעשות משהו אחר אז אני צריכה פשוט לעשות את זה.
אני לא מרגישה את עצמי לאחרונה, הלכתי לאיבוד ונעלמתי לתוך המציאות היום יומית, ואין דרך חזרה. יש רק ללכת קדימה או לעמוד במקום, וזאת הבחירה היחידה.