יומו של נשלט

מישהי שתעשה איתי מרתון סרטי קונג פו ביחד

נהיה לי דודא לג'קי צ'אן

לפעמים המציאות פשוט קשה לי מדי אז אני חולם לי בהקיץ. אבל החלומות בהקיץ הם דברים שאני יודע שלא יקרו בחיים וזה רק עושה את המציאות יותר קשה.

אני חולם שהיא תשלח לי הודעה ותתקשר אליי ונדבר שעות כמו שדיברנו פעם. אני מתפלל שהיא תגיד לי שהיא מוכנה לסלוח לי ולעבוד על הכל. אבל אני יודע שזה לא יקרה. ואני יודע שהכי טוב שאשמור מרחק ואתן לה לשכוח ממני.

אז אני חולם על מה יהיה הדבר הבא. חולם על מישהי שתיכנס לחיים שלי ושוב אתאהב והיא תתאהב והכל ירגיש כל כך נכון. אבל אני יודע שזה לא עובד ככה. אני יודע שכמו פעם קודמת- לוקח זמן עד שזה מגיע. קשרים כאלה נבנים לאט ובזהירות, וזה לא בן רגע. ובתכלס? אני אפילו לא במקום הרגשי להתאהב שוב עכשיו

אז אני חולם על הפנטזיה הקדומה שלי, זו שתמיד ידעתי שלא תתגשם- על האחת שתשלוט בי באופן מוחלט, בגוף ובנפש. זו שתגרום לי ותכריח אותי להיות אובססיבי אליה לגמרי ותרצה שכל החיים שלי יהיו סובבים סביבה. דיי ברור למה הפנטזיה הזו פשוט לא תקרה.

אז אני מגיע לסוף היום למיטה ואני פשוט חולם. לבד. חולם על זה שיהיה לי מי לחבק בזמן שאני נשכב שם עד שאני נרדם וחולם על דברים שאני לא זוכר בבוקר

יכול לקחת אהבת אמת ופשוט להרוס אותה לחלוטין

אני כל כך מלא בשמחה ובחרדה בו זמנית, ואני לא בטוח בכלל למה. 

אחרי הרבה חיפושים ומאות קבצי קורות חיים שנשלחו מצאתי סוף סוף עבודה אמיתית… עבודה בתחום שלי. מעבדה שהולכת כמעט אחד לאחד עם כיוון ההתמחות שלי. ברגע שהזמינו אותי לראיון עבודה הרגשתי אופוריה. ועכשיו, שאני כבר חותם על החוזה… זה מרגיש כל כך אמיתי. זה כבר לא לעבור בדלתות מסתובבות של מוקדי שירות לקוחות או אולמות אירועים ולמלצר לאשכנזים מתנשאים. זה כאילו העבודה האמיתית הראשונה שלי. במקצוע שאני כבר שלוש שנים לומד אותו. זה מרגש ברמות. 

ובכל זאת, אני גם כל כך מלא בחרדה ולא ברור לי למה. אני משותק מפחד כל פעם שאני חושב על זה. אולי כי אני מרגיש שזה טוב מדי בשבילי? אולי כי אני מפחד לפשל? אין לי מושג. אבל אני פשוט לא יודע מה לחשוב

אנשים שמכירים אותי חצי קלאץ׳ כזה, מהעבודה או מהלימודים אוהבים להגיד עליי שאני גאון. אבל בתכלס זה פשוט כי אני אשכנזי ממושקף שנמצא בתואר להנדסה… אני תואם לסטריאוטיפ שהם בנו לעצמם בראש. ואז כשאני מתנהג לא בצורה חכמה הם אומרים שזה סטייל ״פרופסור מפוזר״ או ״מדען משוגע״. זה היה אולי טיפה מחמיא אם זה לא היה מעצבן ברמות כבר, אבל זה לא שיש לי זכות להתעצבן כשמנסים להגיד עליי משהו שהוא כביכול טוב.

יצא לי לפגוש אנשים שהם באמת גאונים. אנשים שמהירות המחשבה שלהם ויכולת פתרון הבעיות שלהם הם פשוט לא מהעולם הזה. גאון בעיניי שבן אדם שפשוט… נולד עם משהו אחר בתוכו. בן אדם שנולד שונה מכולנו בצורה שהופכת אותו ממש לעילוי. אני ראיתי וחוויתי כמה הפער ביכולת ביני לבין אנשים כאלה הוא באמת ענקי.

וחוץ מזה, אם הייתי כזה חכם אולי לא הייתי מרחיק ממני את כולם ועדיין היו מדברים איתי

״אתה יודע למה התגעגעתי? לראות אותך בוכה״ תוך כדי שהיא דורכת עליי כדי שלא אזוז ומצליפה בי אפילו יותר חזק. ואז כשמתחילות לצאת הדמעות והיא מסתכלת לי בפנים תוך כדי שאני בוכה, היא מחייכת חיוך ענק ומצליפה אפילו יותר חזק… אוי איך אני מתגעגע

השבוע כשהלכתי ברחוב מישהי טיילה עם הכלב שלה (כלב מלינואה גדול כזה) וכשעברתי לידה הוא ריחרח אותי, ליקק לי את היד והרגל ונתן לי ללטף אותו. ממש עשה לי את היום.

אני לא מבין למה, אבל הרבה פעמים לכלבים זרים (ולבעלי חיים בכללי כזה) יש איזה קטע של להימשך אליי. אין לי הסבר לזה אבל זה כיף ומבורך אז אני לא מתווכח

כל הזמן בעבודה, בלימודים, בסביבה הרגילה שלי, אני שומע בלי הפסקה כמה שאני ״גאון״ ואני ״תותח״ עד שהמילים מאבדות כל משמעות. תעודות הצטיינות, מאיות, שבחים עד אין ספור…

אם הם היו יודעים מי אני באמת. כמה אני פתטי, נשלט ותלותי הם לא היו חושבים אפילו על קמצוץ מכל השבחים האלה