אולי זה בגלל שאני עסוקה בכתיבת סיפור קצר על DDlg, ואולי בגלל שאני מושקעת בכתיבה עם כל הגוף, הלב והשכל, אבל לאחרונה אני לא מפסיקה לראות סביבי אבות חמודים וסקסיים, ומרגישה יתומה מאוד.
לדוגמה המדריך במרכז חוגים שבו אני עובדת, שחי על תזונה קטוגנית ונראה כמו פרסומת לחדר כושר, שמקפיץ אותי הביתה בסוף היום עם בתו הקטנה יושבת במושב האחורי, ופתאום היא אומרת לו אבא אני אוהבת אותך, ואני מרגישה אותו נמס לידי ונמסה יחד איתו.
או לדוגמה מרצה באחד הקורסים. אני בכלל לא יודעת מה מצבו המשפחתי אבל הוא בהחלט בגיל להיות אבא טוב. שערו כסוף ושופע, יש לו חיוך צידי ועיני תכלת שובבות, והוא מנגן לנו ושר בקול בריטון תוך כדי שיעור (דבר הקוראים: "מה לעזאזל היא לומדת?"). היום מצאתי תמונות שלו כשהיה צעיר והנשימה שלי נהייתה שטוחה. נכון היום הוא יותר שמן, קצת יותר רופס, אבל בכמה מהתמונות האלה ראיתי את המבט הערמומי והחודר בו אני מבחינה לפעמים תוך כדי שיעור, כשהוא מדבר על משהו שמדליק אותו.
לבשתי היום שמלה מכופתרת ללימודים. כשאני עומדת, השמלה באורך לגיטימי. כשאני יושבת – השמלה מאבדת את הלגיטימציה שלה. הבד נגמר מאוד גבוה על הירך, וכדי להוסיף חטא על פשע, שתי פינות הבד התחתונות המחוברות בכפתור נמתחות הרחק אחת מהשניה, ויוצרות משולש קטן שקודקודו בתחתונים שלי. ויתרתי על הצורך לסדר אותה כך שתכסה אותי וישבתי בנינוחות שאינה פרובוקטיבית במפגיע, אבל אני חוששת שהוא לא שם לב.
הכי קשה לי בקראטה. חזרתי מאימון לפני שלוש שעות, ובגלל זה אני כותבת עכשיו, לא עוד טקסט מוקפד לעריכה והגהה, אלא סתם לפריקה. יש עוד מעט נשים בקבוצה חוץ ממני, אבל הן לא תמיד מתמידות, וברוב המקרים אני האישה היחידה. והגברים שמתאמנים איתי, רובם מעל ארבעים, נושקים לחמישים, וישנם אף מבוגרים יותר. אני גורה לידם. בהתחלה היה רק אחד – ה-אחד – אדבר עליו עוד מעט – אבל לאט לאט אני מתעוררת אל עוד מהם. יש לדוגמה את הטיפוס השקט והמהיר, אני מהמרת שהוא קצת צעיר מחמישים, שבהתחלה חשבתי שהוא רגזן וקפדן ושקשה לו לעבוד מול מישהי חסרת ביטחון וטכניקה. אחר כך הבנתי שכנראה אני מזכירה לו איזו בת או אחות מתסכלת, אז השתדלתי להיות רכה כמה שיותר, כדי שחוסר הביטחון שלו לא יפגוש בהתנגדות שתלבה אותו. וכשלמד לסמוך עלי העיניים העמוקות שלו הפשירו מאחורי המשקפיים, וחיוכו התגלה והתרחב, וראיתי עוד ממנו: קפדן, כן כן, אבל עם ליבה רכה רכה, והמון הערכה אלי, ומשום כך אפס כוונה לעשות לי הנחות: הוא תוקף אותי במלוא המהירות שלו ואני בקושי מצליחה להסיט את המתקפה, וצוחקת מהפאדיחה, וכל הזמן הזה הוא מחייך ומעודד אותי, לא משנה כמה אני נכשלת, וכשהוא רואה שאני במבוי סתום ולא מצליחה להפסיק לצחוק מהמבוכה, הוא מפחית בשבילי מהמהירות ואוסף את הריכוז שלי במבט, ואני נאספת.
אבל הכי הכי מאתגר אותי – מהיום הראשון הוא מאתגר את שלוותי, ועוד יותר ככל שעובר הזמן, ככל שהאמון שלי בו גדל, ככל שההכרה שלי בכוחו גדלה – סנסיי. מי אם לא. סתם, אף אחד לא קורא לו סנסיי, קוראים לו בשמו הפרטי. גבר יפה תואר שעבר את השישים, בעל כוח, זריזות וגמישות שאין לרוב בני העשרים. והמבינים מבינים שבקראטה הכוח מגיע מהאגן. אין לי סבלנות לתאר עכשיו את כל מעלותיו הפיזיות, זה לא יגמר, ואמרנו שאני כותבת כדי לפרוק. אני אומר בתמצות שההתבוננות בו, ההקשבה אליו, ההרחה שלו והעבודה מולו תמיד מתגמלות את החושים. אך המתגמל מכל: היחס שלו אלי.
אני בחגורות הנמוכות, והוא מזכיר לי באופן סדיר כמה אני טובה באופן יוצא דופן, אבל בדיוק במידה ולא יותר מדי, שלא אובך, שלא אאבד מוטיבציה, ופעמים רבות בצחוק, בקלילות. ואני כל מה שאני צריכה לעשות כדי לזכות באישורים שלו זה לפתוח את העיניים והאוזניים ולהיות בגוף. כשאני עובדת מולו, הוא לא מסתכל עלי, אלא מקשיב לי עם כל הגוף, בעיניים עצומות, יודע את החולשות שלי ואת החוזקות שלי. ולפעמים בהדגמה לפני תרגיל אני שואלת שאלה רק כדי להאריך את ההדגמה, כדי לראות אותו שוב נכנס אל העמידה הזאת של הפנתר הלבן, שוב מצליף באוויר עם האגן ושולח אגרוף או בעיטה שיכולות להפיל אחורה הרי אדם – והוא גבוה ממני ממש בקצת. ועוד מסתכל לי בעיניים תוך כדי. לעתים נדירות הוא מדגים את התרגיל איתי, פעם אחת אמר לי להראות לכל הקבוצה איך אני עושה תרגיל מסוים בהצטיינות, חשבתי שאני הולכת למות, נהייתי אדומה. כשאני מרגישה את כל הגאווה והענווה האלה מעורבבות בגוף שלי אני יודעת שהייתי יכולה לקבל ממנו אגרופים ובעיטות ולבקש עוד. ידיעה פרדוקסלית משהו, כי הוא לעולם לא יאתגר את סף הכאב שלי. הוא המורה שלי, ואחראי לבטחוני לפני הכל.
וכמובן, ואיך אפשר לשכוח, מן הראוי שהייתי אומרת זאת בהתחלה, הוא נשוי לאישה פוטוגנית.
יש לי אמות מוסר ועקרונות מעצבנים וחזקים מפלדה שמוליכים אותי כבר כמה שנים טובות בדרך צחיחה ומתגמלת של ידיעת עצמי. לפני שהכרתי אותו, נשואים/תפוסים/יוצאים היו טאבו מוחלט, והם עדיין (למתעניינים). אך ביני ובין עצמי אני אוהבת לפנטז שהוא היוצא מן הכלל היחיד והחד פעמי עבורו אני מסכימה "להתלכלך". השבעתי את עצמי ואת בנות ירושלים שאם אי פעם אעמוד על סיפה של סיטואציה מינית בינינו, אחצה את הסף בלי לחשוב פעמיים ואשאיר את חליפת הקראטה מאחור (את החגורה אקח איתי, אולי היא תהיה שימושית). אבל עכשיו, עם כל היתמות הזאת, כשאני מסתכלת על הגברים האלה בסקרנות ובעניין ומגששת אחר הנחבא, אני לא יכולה שלא לשים את עצמי בנעליהם ולראות איך, תוך כדי התגשמות הפנטזיות שלי, חייהם יוצאים ממסלולם. את השקרים שיצטרכו להטוות, את הבלבול שיפנה מקום לאובססיה או לאשמה או למיאוס, בקיצור, כמו תמיד, רואה את הסוף. ורואה אותי בתוך כל זה, רואה את עצמי גדלה ולומדת ומחכימה מזה, או נהרסת ונצמתת ונופלת אל התהום ממנה טיפסתי בעמל רב, ותוהה אם באמת יש לי את מה שצריך כדי "להתלכלך".
