הכנסתי אותה לאמבטיה, ובמשך חצי שעה ישבתי לידה על הרצפה, רחצתי את גבה, את זרועותיה ואת רגליה, את שדיה ואת פניה ואת ידיה, את שערה. חלף זמן עד שהפסיקה לבכות, אבל מעט מעט דומה שהטיפול הניב את התוצאה המבוקשת. עצמי עיניים, אמרתי לה, אל תזוזי, אל תאמרי מילה, נסי פשוט להתמוסס אל תוך המים ולתת לעצמך להיסחף. הופתעתי באיזו נכונות התמסרה לפקודותי, עד כמה לא הייתה נבוכה מעירומה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את גופה באור, אבל אלמה נהגה כאילו הוא כבר שייך לי, כאילו כבר עברנו את השלב שבו דברים כאלה זקוקים עדיין להסברים. היא התרפתה בזרועותי, נכנעה לחמימות המים, נכנעה ללא תנאי לרעיון שאני המטפל בה. לא היה איש מלבדי. היא חייתה לבדה בקוטג' הזה בשבע השנים האחרונות, ושנינו ידענו שהגיעה שעתה לעבור הלאה. בואי לוורמונט, אמרתי. תחיי שם אתי עד שתגמרי את הספר, וכל יום אני אעשה לך אמבטיה. אני אעבוד על השאטובריאן שלי ואת תעבדי על הביוגרפיה שלך, וכשלא נעבוד, נזדיין. נזדיין בכל פינה בבית. נערוך חגיגות של זיונים בחצר האחורית וביער. נזדיין עד שלא נוכל לעמוד על הרגליים, ואז נחזור לעבודה, וכשהעבודה שלנו תיגמר נעזוב את ורמונט וניסע לנו למקום אחר. לאן שתגידי, אלמה. אני מוכן לעיין בכל האפשרויות. אין שום דבר שלא בא בחשבון.
בנסיבות הקיימות זו היתה אמירה נמהרת, הצעה וולגרית ושערורייתית ביותר, אבל הזמן היה קצר ולא רציתי לעזוב את ניו מקסיקו בלי לדעת היכן אנחנו עומדים. לפיכך הסתכנתי והחלטתי להעלות את השאלה על פני השטח, להציג את ענייני במונחים הגסים ביותר, הגרפיים ביותר שיכולתי להעלות בדעתי. לזכותה של אלמה ייאמר שלא נרתעה. עיניה היו עצומות כשהתחלתי, והן נשארו עצמות עד סוף אותו נאום, אבל בנקודה מסוימת הבחנתי בחיוך המסתמן על פיה (אני מאמין שהוא התחיל כשהשתמשתי לראשונה במילה "להזדיין"), וככל שהמשכתי לדבר אליה כן התרחב החיוך. אבל כשסיימתי היא לא אמרה דבר ועיניה נשארו עצומות. אז מה? אמרתי. מה את חושבת? מה שאני חושבת, ענתה לאטה, הוא שאם אפקח עכשיו את עיני אתה עלול לא להיות כאן.
כן, אמרתי, אני מבין אותך. מצד שני, אם לא תפקחי אותן, לא תדעי אם אני כאן או לא, נכון?
אני לא חושבת שיש לי מספיק אומץ.
ברור שיש לך. וחוץ מזה, את שוכחת שהידיים שלי נמצאות בתוך האמבטיה. אני נוגע בעמוד השדרה שלך ובשיפולי הגב שלך. אם לא הייתי כאן, לא הייתי מסוגל לעשות את זה, נכון?
הכול אפשרי. היית יכול להיות מישהו אחר, מישהו שרק מעמיד פנים שהוא דייוויד. מתחזה.
ומה מתחזה היה עושה איתך בחדר האמבטיה הזה?
ממלא לי את הראש בדמיונות איומים ונוראים, גורם לי להאמין שיכול להיות לי מה שאני רוצה. לא קורה הרבה שמישהו אומר בדיוק מה שאת רוצה שיגידו לך. אולי אמרתי את הדברים האלה בעצמי.
אולי. ואולי מישהו אמר לך אותם מפני שהדבר שהוא רוצה הוא מה שאת רוצה.
אבל לא בדיוק. זה אף פעם לא יוצא ממש בדיוק. איך הוא יכול לומר בדיוק את המילים עליהן חשבתי?
בעזרת הפה שלו. משם מגיעות המילים. מהפה של מישהו.
אז איפה הפה הזה? תן לי להרגיש אותו. תקרב את הפה הזה לפה שלי, אדוני. אם התחושה תהיה כמו שהיא צריכה להיות, אני אדע שזה הפה שלך ולא שלי. ואז אולי אתחיל להאמין לך.
אלמה, עיניה עדיין עצומות, נשאה את זרועותיה באוויר והושיטה אותן כפי שעושים ילדים קטנים - מבקשים שיחבקו אותם - ואני התכופפתי ונשקתי לה, מעכתי את פיה בפי והפרדתי את שפתיה בלשוני. כרעתי על ברכי - זרועותי במים, ידי על גבה, מרפקי נעוצים בדופן האמבט - וכשאלמה תפסה את עורפי ומשכה אותי אליה, איבדתי את שיווי משקלי ונחתתי מעליה בקול נתז. ראשינו התכסו במים לרגע, וכשצפנו ועלינו, היו עיניה של אלמה פקוחות. מים גלשו מעל שפת האמבטיה ושנינו התנשפנו, ולמרות זאת, בלי לעצור כדי לשאוף יותר משאיפת אוויר אחת, מצאנו תנוחה נוחה יותר והתחלנו להתנשק ברצינות. זו היתה הנשיקה הראשונה מבין נשיקות אחדות, הראשונה מבין נשיקות רבות. אינני יכול לתאר במדויק את כל התמרונים שבאו לאחר מכן, התרגילים הסבוכים שאפשרו לי למשוך את אלמה מתוך האמבט בעוד שפתי ממשיכות להיות צמודות לשפתיה, בעוד אני מצליח שלא לאבד מגע עם לשונה, אבל הגיע הרגע שהיא הייתה מחוץ למים ואני שפשפתי את גופה במגבת. אני זוכר זאת. אני זוכר גם שאחרי שהיתה יבשה, הסירה את חולצתי הרטובה ופתחה את אבזם חגורתי ואחזה במכנסי. אני יכול לראות אותה עושה זאת, ואני יכול גם לראות את עצמי מנשק לה שוב, יכול לראות את שנינו כורעים על ערימת מגבות ועושים אהבה על הרצפה.
בבית שררה חשכה כשיצאנו מחדר האמבטיה. הבזקי אור ספורים בחלונות הקדמיים, ענן דק וממורק נמתח באופק, שאריות של שעת בין הערביים. התלבשנו, שתינו כוס טקילה או שתיים בסלון, ואז הלכנו למטבח לארגן לעצמנו ארוחת ערב. טאקו קפוא, אפונה קפואה, מחית תפוחי אדמה - עוד לקט מאולתר, הסתפקות במה שיש. לא היתה לכך חשיבות. האוכל נעלם בתוך תשע דקות ואז חזרנו לסלון ומזגנו לעצמנו סיבוב נוסף של משקאות. מאותו רגע ואילך אלמה ואני שוחחנו רק על העתיד, וכשנכנסנו למיטה בעשר עדיין רקמנו תוכניות, עדיין דנו בשאלה איך יהיו חיינו כשהיא תצטרף אלי על הגבעה הקטנה שלי בוורמונט. לא ידענו מתי תוכל להגיע, אבל חישבנו שלא יידרשו יותר משבוע-שבועיים לסגור את העניינים בחווה, שלושה שבועות במקרה הגרוע ביותר. בינתיים נדבר בטלפון, וכשיהיה מאוחר מדי או מוקדם מדי לצלצל, נשלח פקסים זה לזה. יהיה אשר יהיה, אמרנו, נהיה בקשר כל יום.
הוצאת עם עובד, תרגום ברוריה בן ברוך, עמ' 282-285