והנה הגיע היום הגדול, יום־ההולדת עצמו. השכם־בבוקר קם המשרת, ציחצח את הבית, התקין את קישוטי המסיבה ואת מגשי הכיבוד, הראה כל מה שנחוץ למשרת השני, זה שיחליף אותו בשירות האם לאחר לכתו, ואז, לפני מנוחת הצהריים שלה, הלך והתייצב אצלה להיארז כמתנה. היא עצמה ארזה, הרי זו מתנה אישית ממנה לבתה. הוא עמד מול האם, פכר ידיו בעצבנות, ירד על ברכיו, שוב קם ושוב כרע. הוא לא ידע מה לעשות ובאיזו תנוחה עליו להתייצב כדי להיעטף. אז ציוותה עליו האם בקול חמור, אך לא בלי רטיטת הומור, שיפסיק להתנועע כקוף ושיעמוד זקוף. הוא עמד מתוח, נושם בהתרגשות, והירשה לעצמו רגע של קירבה אנושית, והתוודה על התרגשותו. האם לא היכתה אותו על דיבור זה של קירבה, אך גם לא השתתפה איתו בשיחה. בסבר־פנים ענייני ציוותה על המשרת השני להגיש לה את נייר העטיפה המבריק, וליפפה וכרכה אותו סביב גופו לכל אורכו, ולאחר שסיימה קשרה אותו בסרטי־נייר צבעוניים. הוא היה לבוש במדי־שרד חדשים ומגוהצים של משרת, ולראשו תרבוש של נער־מעלית. הוא חותל מרגליו ומעלה. הוא חש שהוא נארז למטרות נעלות ועמד עמידת־דום, ובפנימיותו הזדמר הימנון של התמסרות. דימעות התרגשות עמדו בעיניו. כשהגיעה האם בכריכת הנייר עד צווארו, ועמדה לכרוך את פניו, הביט בה וידע שזהו רגע היסטורי, שהוא רואה אותה ראׅיה אחרונה כגבירתו, ושכאשר יפקח את עיניו בפעם הבאה יפקחן לקראת סדר־עולם שונה – גברת חדשה. רגע הראוי להיחרת בזיכרון. דמעות עלו בעיניו ממאמץ החריתה. האם המשיכה להתבונן בו חמורות, אך לרגע היבהב בכל־זאת בעיניה ריצוד של משובה וחיוך קל עלה על שפתיה כשאמרה לו: "נשאָר במשפחה." ומייד, במחשבה נוספת, אפילו צחקה על אמירתה. הוא בלע רוקו מעלבון ומסירות. הוא ידע שנועד לכלות את ימיו־עלי־אדמות בשירות שתי נשים אלה. דמעות של דבקות עלו בעיניו. האם, עדיין בשחוקה הקל על שפתיה, כרכה סביב אוזנו חוט שבקצהו פתק ברכה לבתה, כמו פתק המחיר המוצמד בחנות לשימלה. הוא נהנה להיווכח שיש שימוש נוסף לאוזנו מלבד שמיעת ציווּיֶהָ והעלה על שפתיו שחוק קלוש על חשבון עצמו. משתמשת בו בכל צורה שתחפוץ. הוא חש מאוד מושפל. האם ידע פעם, בילדותו, שאפרכסת אוזנו עשויה לשמש גם לכריכת חוט שעליו תלויה פתקת ברכה ליום־הולדתה של אשה צעירה, שלה עתידים הם, הוא ואוזנו, להימסר כמתנה? – לא ידע! ילד בור! הוא ראה עצמו בדמיונו ניגש לילד שהיה פעם ומגלה לו זאת. הוא ראה את הילד לא מאמין, ואחר־כך נכלם ופורץ בבכי. הוא צחק בשיניים לא בריאות למישבתו של הילד שהיה פעם הוא עצמו. האם סיימה לעטוף את פניו, משאירה פתחים לנשימה מול נחיריו, אחר־כך ציוותה עליו לשכב בארגז־קרטון מלבני ארוך שהכין לעצמו מבעוד יום, וסגרה אותו, ואחר־כך קישטה גם את הארגז. הוא שכב בעלטה וחיכה בקוצר־רוח להימסר. היא הביטה במתנה האנושית המקורית שהכינה לבתה וצחקה בקורת־רוח, והלכה לנוח את מנוחת־הצהריים שלה לקראת המסיבה לפנות־ערב.
הוצאת הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי, עמ' 122-124
