אני זוכרת פעם אחת שעשיתי ביד שהייתה לי ממש משמעותית. זו הייתה פנטזיית אונס.
כשאני עושה ביד, אם הפנטזיה אלימה מדי ללב שלי, אבל אני חדורת מטרה מדי לגמור, אז הפות שלי מתכווצת אחרי הגמירה חזק וכואב, כאילו נעלבת ממני וקובלת על מה שעשיתי לה. לא רק הנרתיק, כל השרירים בשפתיים כואבים.
פעם אחת אוננתי ככה, על הבטן, וגמרתי כואבת. זה היה כשכבר התחלתי להכיר את עצמי יותר והבנתי שהפות והלב מחווטים, שהפות נושאת כאבים שהלב לא מסכים להכיל, ושבגלל זה כואב לי כשאני עושה סקס. תהיתי, מה אם אני אמיצה מספיק כדי להכיל את הכאב. מה אם הלב פוחד כי הוא חושב שהוא לא יכול, אבל הוא בעצם יכול.
בלי לשנות תנוחה התחלתי לאונן שוב, והפעם טוויתי פנטזיה על אונס, מה שאני לא מרבה לעשות. משרד, סוף יום עבודה, מחסן אפלולי לציוד משרדי. שני עובדים צדים עובדת שנשארה מאוחר ואונסים אותה כנגד ארון תיוק גדול. אבל שלא ככל הפעמים, לא התרכזתי בדמויות הגברים ובחדירה שלהם אותה, אלא בדמות הנשית, וספציפית ברגשות שלה. הפחד, הגועל, הנטישה והעלבון. חוסר האונים, התחושה שלא רואים אותה, שהיא בזויה ונדרסת. וכמובן, התחושה הטמאה של זין שאינך רוצה בו שפולש אלייך.
בהתחלה היה לי קשה להתגרות. גם כי עוד כאב לי מהגמירה הקודמת, והכאב רק הלך והתעצם. גם כי זה דורש ריכוז אדיר, לדמיין תחושה ורגש בו"ז. אבל בעיקר בגלל שאני (ועוד רבות אחרות ואחרים) מוסללת אל התנתקות מהרגש, ויותר מזה, אל התמקדות ביסוד הפאלי החודר של המין, ולא ביסוד הנקבי הנחדר.
אבל לאט לאט, ככל שירדתי אל הספציפיות של הסיטואציה (חצאית עד הברכיים וחולצת כפתורים לבנה שכפתוריה נתלשו; קוקו גבוה שהתבלגן; מגע וקירקוש המתכת של ארון התיוק; התספורות של האנסים, הבל פיהם על עורה; דמעות ונזלת), הצלחתי להביא את עצמי להזדהות עם האישה הזאת, לאהוב אותה מאוד, לחמול אותה ולהרגיש מה שהיא מרגישה. ואז התחלתי לבכות בכי מר. וברגע שהתחלתי לבכות, הכאב בפות פתאום הותר כמו קשר סבוך שנפתח במשיכה, האנרגיה המינית עלתה, הרטבתי וחוויתי גמירה נטולת כאב לחלוטין, שנצרבה בי כאחת החזקות בחיי.
לא האלמנט הרגשי של הפנטזיה היה אחראי לאורגזמה המטורפת הזאת, אלא האלמנט הפיזי, המכני, בצירוף החלל הרב והנקי שהותיר אחריו הכאב שהשתחרר מהגוף שלי. הודיתי לעצמי ואהבתי את עצמי ושיבחתי את עצמי על האומץ לעשות את העבודה הזאת, כי זאת עבודה חשובה: אהבת הפצע ללא תנאי.
זאת הייתה גם תקופה שבה חקרתי את המיניות הבדסמית שלי בפעם הראשונה, וזה הפיל לי המון אסימונים לגבי מה אני מחפשת שם בעצם, ומהו פוטנציאל הריפוי הטמון במשחק הזה. יש לי מזל שעם כל הפצעים שלי, השיח המיני שלי עם עצמי תמיד חתר למקום בריא ואחראי. זה לא שלא עשיתי טעויות שאני מתחרטת עליהן, לא שלא התאכזרתי לעצמי. אבל תמיד זה היה שלא במודע, והדרך אל התיקון כללה הצפה של הטראומה אל המודע. ודווקא מאז שהתחלתי להשתפשף (; בעולם הבדסמ, אני פועלת ממקום הרבה יותר אחראי, מושכל וחומל. עבורי העיסוק במיניות קינקית לא נועד ליצור טראומות חדשות אלא לסייע לי לחיות ולשחרר כאבים עתיקים. אבל בשביל לעשות את זה באופן טוב ומיטיב, כדאי שתהיה אפשרות לנסח אותם.
זה אולי המקום לציין שבחיים האלה לא חוויתי אונס או תקיפה מינית שהותירה סימן. כן "זכיתי" למנת חלקן של כל הנשים, הטרדות מיניות "קלות", הערות, סיטואציה לא נעימה בטרמפ. ואפילו שלא חוויתי אונס על בשרי, הווית הנאנסת חקוקה בנפשי מילדות. כאישה בעולם אני סופגת אותה לא רק דרך התנסויות ומדיה, אלא פשוט מעצם היותי ערה ורגישה להוויה קולקטיבית של פחד, תקשורת ללא מילים שעוברת בינינו הנשים ומזהירה אותנו להתכווץ ולהגן מפני חדירה, זיכרון בין דורי של אנוסות שצרוב עמוק בתאים.
ב-7.10 הטראומה הקולקטיבית שלנו שוחזרה באופן המוני וברוטלי, שגורר עכשיו גל של הצפות אינדיבידואליות. כל אחת עם הרחם שלה, הכאב שלה. תסמיני קדם וסת מועצמים, וסתות קשות, חרדה ורגישות מוגברת בחברת גברים. הכאב הזה עולה כדי שלא נתעלם ממנו. כדי שנבכה אותו ונסכים לפנות אותו החוצה, נסכים ללב שלנו להרגיש אותו ולפות להרפות, כדי לפתוח חללים חדשים לדברים אחרים, נקיים שיצמחו מתוכינו.
ואי אפשר לדבר על פנטזיית אונס ועל טראומה קולקטיבית בלי להזכיר את חלקם של אחינו. אתם הגברים שלנו, גם היצריים ביותר מביניכם, הרבה פעמים חווים פחד וזעזוע לנוכח הזוועות שאנחנו עוברות בחיינו הפרטיים או בסיכסוכים אלימים. גם אתם נושאים מטען עתיק של הוויית התוקף, הגבר האלים והמחריב. רובכם מעולם לא רכשתם כלים להתממודד עם הארכיטיפ הזה, אלא למדתם להדחיק ולהכחיש אותו כדי להגן על עצמכם ועל הנשים בחייכם. אבל הפניית עורף היא לא חוסן. רגש, בכי, חמלה, שיחה ושיתוף – כל אלה הם חוסן.
בהקשר הבדסמי, כשאתם מגשימים למישהו.י פנטזיית אונס, אתם למעשה מתבקשים לגלם את דמות האנס: גבר שלא רואה את הקורבן, שנהנה מהסבל שהוא מסב ומשלם את המחיר הרגשי של ניתוק מחמלה.
איך אתם חווים את הארכיטיפ הזה?
איך אתם שומרים על עצמכם מפניו, גם כשאתם מגלמים אותו?
האם קרה למישהו מכם שהגשים פנטזיית אונס ושילם על כך בפצע רגשי?
תודה רבה לייחודי42 על שיחה טובה שהעלתה בי את הסיפור הזה באופן חי.
