לד' מהאייקידו.
שאלתי שאלה תמימה (כביכול. אתה תגלה ששאלה שאני שואלת היא לעולם אינה תמימה. התמימות היא ממני והלאה, אבל אני יכולה לסנתז תמימות, ליצור מראית עין משכנעת שלה. אני יכולה אפילו להרגיש אותה לפעמים, להתמכר לאשלייה של אי-ידיעה*, לעבוד על עצמי שאני תמימה).
שאלתי שאלה טכנית, איך להתאמן על גילגולים (מתחיל לתסכל אותי שאני לא מצליחה). זה היה בהודעת טקסט. הבטחת שתחפש איך להדריך אותי במילים. כתבתי לך תודה, אני מעריכה את זה. כתבת: כיף להיות מורה שלך.
מורי.
מורי. לו ידעת.
אחרי יומיים של קור וניכור, המילים שלך נזרעו בדיוק בלב הכאב, כמו גחל גוסס שפתאום מתלקח בתוך מערה, מלטף ומפייס את הקירות וצובע אותם באור כתום. מפשיר את הקפוא, מחיה את המאובן, מוציא מים מן הסלע. הסדר הוא כזה: קודם העונג, חום רך רוטט מהאגן אל הבטן, ואז הכאב, ואז הרעידות, ואז היבבה, ואחרונות חביבות – הדמעות. הלטתי את פני בידי ובכיתי (אני לא מכסה את הפנים כשאני בוכה מול אחרים, רק כשמול עצמי). את כל הבדידות ואת כל הכמיהה בכיתי שמה, את כל תאוותי להיוודע. כמו לשקוע לאט לתוך אמבטיה חמה היה הבכי הזה.
מורי. מורה שלי. שמעתי שמועות בימי הקצרים על התופעה של רגשות נעלים כמו ענווה והכרת תודה, שמוצאים להם משכן בתחתונים ומחוללים שם נס כמו בעליונים ממש.
האם נכתבה תשובתך בתמימות? ספק רב.
התלבטתי איך לענות והחלטתי שכנות היא המהלך הכי חזק שלי. כתבתי: הייתי משיבה לך באותה מטבע, אבל כיף doesn’t cut it.
היא התחליף, אתה יודע? על אובדן התמימות פיציתי בכנות קשיחה שהיא כמו מים קפואים, שורפת, לוקחת ממני את הנשימה לפעמים, וגם ממי שהיא מכוונת אליו. מבלבלת את האויב. אמירה כנה מהקרביים בצירוף מבט עירום עלולים להתלכד לכדי אמולסיה של תמימות. למזלך, בהתכתבות היו לי רק מילים.
*בסוף הידיעה היא האשליה. אני מתיימרת לדעת את עצמי, כותבת שאני קירות המערה, אבל בעצם אני אוויר שמתחמם באור.
