על שפת הלילה

לד' מהאייקידו.

היום כשקראת לי לוחמת

כשסיפרתי לך על ה-7.10 שלי, על איך שהחלטתי לארגן לעצמי מוות מהיר במקרה שמחבלים יפרצו לי לדירה, כי החלטתי שאותי לא חוטפים ולא אונסים, אז קמתי והשחזתי סכין מטבח עלובה כי הבנתי שהדרך הבטוחה לקבל ריסוס זה להראות התנגדות

אז היום כשקראת לי לוחמת משכתי בכתפיים ואמרתי שאי-אפשר לדעת מה באמת היה קורה אם וכאשר, איך הייתי פועלת.

אחר כך כשנגעת באצבע מורית בנקודה שבין הגבות שלי

כשהסברת לי למה בזמן אימון לא מסתכלים בעיניים של היריב, שהרי עיניים זה דבר מהפנט, וזה אולי יכול להתפרש כמחמאה אבל ספציפית שלי מהפנטות, ואפשר לטבוע בהן ובעיניים בכלל, ובכל מקרה אנחנו לא מחפשים לטבוע בעיניים של היריב ולראות לו לתוך הנפש, אלא לראות את הגוף שלו ואת המתקפה, ואיפה שאנחנו כן מסתכלים זה בנקודה שבין הגבות במרכז המצח

אז כשנגעת בי שם באצבע מורית נאבקתי להמשיך לשאול שאלות רציניות, כשבעצם ניסיתי לאמוד את המרחק מהכתף שלי אל הפרצוף שלך, כי כל מה שרציתי באותו רגע זה לשלוח אליו יד פתוחה, בלי להגיע באמת, רק להתגרות, לראות כמה אתה באמת מוכן למתקפה שלי כשאתה מסתכל לי בנקודה שבין הגבות במרכז המצח, כי אני בניגוד אליך חווה שהעיניים של היריב שלי מדווחות לי מתי הוא יוצא למתקפה הבאה שלו. אבל לא עשיתי את זה כי ישבת רחוק מדי ולא יכולתי לשפר עמדה בלי שזה יראה חשוד. אז במקום זה שאלתי אם זה בא ממקום שאתה לא רוצה לעשות הומניזציה ליריב. חשבת על זה קצת ואמרת שיכול להיות.

בקיצור מכל השיחה הזאת תהיתי אם אני מסוגלת לדה-הומניזציה של אנשים. אם בשבעה באמת היו שוברים לי את הדלת, האם הייתי מצליחה למכור את הבלוף של מתקפה רצינית שהיה מסדר לי פטור מעזה או מזין של מחבל, שבשביל זה צריך באמת לרצות לפגוע, או שהייתי מהססת ברגע האחרון כי בטעות המבט שלי היה נופל לו על האישון, ומתחילה להתנשם ולחשוב על החתולה שלי ועל ההורים שלי ועל כל העולם, וקופאת או מתחננת או מנסה לקפוץ דרך החלון.

אז עכשיו הבנתי שהיום כשקראת לי לוחמת כנראה בגלל זה התקשיתי להסכים איתך. אבל הסברתי לעצמי שקראת לי ככה כי אתה מורה, ומורה טוב רואה את הפוטנציאל הגלום בתלמידה, ומדי פעם כשהיא קצת מתבלבלת זורק לה תזכורת למי היא יכולה להיות אם היא רק תתמיד ותעבוד קשה. אז עכשיו משימת חיי היא להביא יד פתוחה כמה שיותר מהר כמה שיותר קרוב לפרצוף שלך.