האם יש נקודת אל חזור שבה אתה מוותר על דברים מהותיים לך מול המהות שלך ?
מה ינצח את מה ? הדברים שיש לך או הדבר שהוא אתה?
מי בכלל תצליח לראות מעבר למילים?
והאם למילים יש את היכולת המלאה להביע את מה שאנחנו מרגישים מול מישהו אחר?
יכול להיות שרובנו חיים בתוך קוקבלוק של בושה עצמית להיות אנחנו?
אריסטו אמר שהדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות לעצמו זה למצוא את האיש הנכון ללמוד ממנו
אפלטון ניסה להוציא אותנו מהמערה של הבורות של עצמנו
וג'יורדינו ברונו היה זה שכפר בדוגמה של הכנסיה בנסיון להאיר אמת לכלל ובתגובה שרפו אותו
אחת התאוריות בפיזיקה גורסת שיש אינסוף יקומים מקבילים עם שינויים מינורים עד מז'ורים ואינסוף גירסאות שלך
גירסה שבה אתה נשאר וניל לגמרי ומתחתן ומקים משפחה
גירסה שבה אתה אדון הגלקסיה ונשלטות סרות למרותך בכל מקום שתצעד
גירסה שבה אתה העבד של כל אשה שתרצה
ויש אותנו פה שאין לנו שום דרך לגעת ביקומים המקבילים האלה
אז לפעמים אנחנו הגירסה הזו ולפעמים זו ולפעמים זו ולפעמים גם מתקבעים על אחת
הנקודה היא שהיופי בהסתברות זה שהיא לא שוללת ואנחנו יכולים לנסות להיות פה הכל.
תהיות ששוות ערך לכלב שרץ סביב הזנב של עצמו.
אבל תהיות בכל זאת...
&ab_channel=TheSound-Topic