ההגדרה השניה שאחרי העוגן של ספינה שכולנו מכירים אומרת את זה:
דָּבָר בָּטוּחַ וְיַצִּיב שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו: הִיא הָעֹגֶן שֶׁלּוֹ, בִּלְעָדֶיהָ הוּא אָבוּד.
לכולנו יש עוגנים ברמות יותר גדולות וקטנות
החברים המשפחה העבודה העשיה והיצירה והבעלי חיים שלנו, ובטח ובטח בנות הזוג שלנו (כשיש לנו כאלה)
בגלל שאני מסתבר שייך למזלות האוויר
לפחות לפי כמה בחורות שיצאתי איתן
והיו בעניינים האלה, הצורך שלי בעוגן
אפילו גדול מהרגיל (לא ממקומות תלותיים)
יש לי נטיה להכנס למערה של עצמי ולנדוד שם במחשבות ולהפוך ללא פרקטי מספיק בלי זה.
והסטוצים של לילה לא הוכיחו את עצמם
כמשהו שמסוגל לקרקע אותי מחוץ למערה
ליותר מזמן קצר.
בלי שאני מרגיש איזה חיבור אותנטי ויצירתי
אני הופך לסוג של אסטרונאוט בחלל
שמרחף לו בין הכוכבים אבל לא נוחת בשום מקום.
יש משהו בכלובי שגם קצת מקרקע אותי
כי יוצא לי לראות יותר אנשים שדומים לי
במובנים מסויימים וזה מעודד אותי.
יום אחד אחזור להיות העוגן של מישהי והיא שלי ואני אזכר בטקסט פה שניסה לדייק לעצמי דברים עם עצמי. עד אז הספינה שטה מעצמה...