צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פורצת מסתורית בשחור...

פנטזיה שלי שחוזרת בוריאציות שונות עליך,את מחכה שאלך לישון, מחייכת חיוך מרושע והולכת להתלבש ולהתכונן...
את מוציאה את המכנס עור שצמוד מדי עליך עם החור למטה, לובשת מגפיים שחורות מעור עד הברך, חולצה שחורה צמודה שמבליטה את החזה שלך, כפפות עור שחורות ומסכת סקי שחורה... את פותחת בשקט את דלת חדר השינה שלי ומורידה בעדינות את השמיכה, מתיישבת עלי ומניחה את הכפפות עור על הפה שלי, מקרבת את הראש לאוזן שלי ולוחשת, אם לא תתנגד לא תיפגע, אני מבולבל ועם זאת מגורה ולא מסוגל להתנגד, את שולחת את הידיים עמוק לתוך התחתונים שלי ומאותו רגע אני כולי שלך להתמסר לכוח שלך ולמגע שלך אני לא יודע מי את אבל אני חושק בלך בכל עצם בגוף שלי. אני הופך לצעצוע שלך שקשה כל הזמן בנוכחות שלך, מספיק לי לראות את העיניים שלך מתוך המסכה ואני מכיר אותך מנשק אותך מוריד את המסכה ומגלה אותך הפורצת ששוכבת כל לילה לידי ופיצחה את הפורט נוקס של הלב שלי...
לפני חודש. 15 באפריל 2024 בשעה 9:33

ואני אוהב גוונים של אפור לפחות במובן האנושי 

אנשים שמתעלים על הגדרות 

ומסוגלים לראות באנשים יותר מאיזה אספקט אחד שמפריע להם

אדם הוא כל כך יותר מדבר אחד שהוא עושה

מאוד משתדל לא להיות קיצוני בכלום ולא לשפוט על בסיס דבר אחד אנשים.

ועכשיו יוצא לעבודה, מאחל לכולם יום טוב ושקט ושיעבור מהר :-)

 

הדודאים - העולם בשחור לבן

 

אנשים קטנים מאוד
יושבים להם בקופסאות
קופסאות קטנות של שימורים
אין דלתות אין חלונות
אין ספסלים ואין גינות
מסביב אלפי קירות סוגרים

לא רואים יותר שמיים בכחול
לא רואים עוד קשת בענן
אין יותר חגים יש רק ימים של חול
העולם כולו שחור לבן.

אנשים קטנים מאד
זה על זה בערמות
לא רואים לא גשם לא חמסין
אין פינות ואין סודות
אפילו לא בחלומות
אין יותר לא שמאל ולא ימין

לא רואים יותר שמיים בכחול...

נדחפים ונדחקים
בקופסאות של שימורים
מחכים לטיפ טיפה של אור
אלה שתקועים בפנים
דופקים דופקים רוצים לצאת
אלה שבחוץ רוצים לחזור

לא רואים יותר שמיים בכחול...

 

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י