לפעמים החיים מזכירים לי דווקא
את הסרטים של הבמאי האהוב עלי
במלא צורות שונות. הכל לא ברור
ומוזר והזוי ועושה רושם שמשהו בין עולם
החלום והמציאות התמזגו להם.
למשל איש עם עיניים גדולות במיוחד וחיוך
קריפי במיוחד שגר על החוף וקובע את
העתיד שלי. (מי שמבין את הרפרנס +
הדמות שאליה אני רומז יקבל נקודות זכות
רציניות).
איש שקורא לעצמו הקאובוי ומושך בחוטים
בשושו אבל מניע את הסרט הזה לכולנו.
הדיסוננס והדואליות בין אבות אוהבים
רגע אחד לרוצח פסיכוטי.
הבמאי שהשתלטו לו על הסרט חבורה של
עבריינים לא ברורים אבל מאוד אדוקים
בהרגלי הקפה.
הדיסוננס שיש בשוט של השכונות המגה
פסטורליות בבלו וולוט והשיר עצמו שמתנגן
בפתיח לבין הרוע והטרוף שמבעבעים
מתחת למעטה הזה.
פיצוץ אטומי שמשחרר את ה"רוע" עצמו
החוצה לחופשי.
והמון נשים שנעות בין המנעד של מתיקות
לפגיעות לפאם פטאליות מושכת במיוחד.
לפעמים אני מרגיש כאילו אני נתקעתי
בבלאק לודז' וגמד מוזר רוקד בקריפיות
ועוד בחורה שאני מנסה להבין לוחשת לי
משהו מוזר בג'יבריש שאני לא מבין
אבל מנסה בכל הכוח.
וגם אספתי כפפות חדדות באמצע הקיץ
הישראלי מהדואר (פטיש וזה) כנראה שגם
אני הייתי יכול להיות איזה דמות הזויה באחד
הסרטים שלו או בטווין פיקס.
ובינתיים בחזרה למציאות ההזויה הולך
לעבוד, שיהיה יום טוב וכיפי ושובב
☕️🌼🤟🎸🔥🌞🦊
