לא יודע מה איתכם אבל אני גדלתי
על הארבעה סרטים הראשונים
בסדרת הנוסע השמיני, מרידלי סקוט דרך
ג'יימס קמרון לדיויד פינצ'ר (הכי פחות
מוצלח מבין הראשונים למרות שכבודו של
פינצ'ר במקומו) ועד ז'אן פייר ז'נה.
כל אחד מהסרטים האלה היווה איזה
משהו שחקוק עמוק בזכרונות וגם בלב
מהקרינג' הראשוני שאתה מקבל כילד
מהבייבי חייזר הראשון שיוצא מהבטן
אני חושב שזה סרט האימה האמיתי הראשון
שראיתי והוא היה פתח לעוד מליון שבאו
אחריו, העיצוב הייחודי והמגה קריפי שאמון
עליו h.r. giger (בנאדם פסיכי שראוי לפוסט
בפני עצמו) מפלצת שמצליחה לקחת כמה
מהפחדים הכי גדולים שלנו ולהגדיל אותם
עוד יותר.
אז התחלתי לשחק בalien isolation
שבו המשחק עוקב אחרי הבת של ריפלי
שמחפשת אותה כמו מרקו שמחפש את
אמא.
שדיי התאים למצב הרוח הכללי שלי
רק שקצת מרגיש כאילו אני החייזר
שהוכנס לאיזה בידוד לא ברור
ויותר משבא לי להרוג את כל שוכני הספינה
בא לי בעיקר לרדת ממנה...
המשחק בינתיים דיי מאכזב וגם המצב רוח
שלי, אולי אני אפסיק ופשוט אראה את
אחד הסרטים בהתקף נוסטלגיה
וגם ככה עם הסרט אימה שכולנו
התרגלנו לחיות בו אין כבר באמת חשק
להפחדה הקולנועית התורנית.
המציאות גוברת בשלב הזה על כל דמיון
בקיצור אני אפילו לא מבין מה אני רוצה
להגיד פה אבל אומרים שכתיבה משחררת
בינתיים היא לא ממש...אבל מנסה גם את
זה...
