נתקלתי בעיתון של סמולנים במודעה קטנה : ״עתיד היצירתיות בעידן ה AI הגנרטיבי 2; יום רביעי ה 10.12 בשעה 16:30, באוניברסיטת תל-אביב״. נרשמתי, ואמנם
ירד קצת גשם, אבל אתמול הלכתי בכל זאת. מדובר בהפקה רצינית, עם מלא אנשים מכל מיני מקומות בעולם,ומלא דוכנים של כל מיני סטארט-אפים, בעיקר של הסטארט-אפ ניישן אבל לא רק, שיש להם, כמו שאבא שלי היה אומר, ״פתרון שמחפש בעיה״.
ניגשתי לאחד הדוכנים, כבר לא זוכר של איזו חברה, שהיה כתוב על הפוסטר שלהם ״מסלקים את ההזיות מה AI שלכם״. לבשתי את החיוך הכי טוב שלי, ושאלתי במה מדובר.
האישה הנחמדה שאלה אותי בחזרה אם אני מבין בתחום. אמרתי שלא ממש, אני בסך הכל מתמטיקאי סקרן, אבל איך בכל זאת המוצר שלהם עובד? שכן כל המודלים של ה LLM מייצרים פלט שבנוי על מהי המילה הבאה שיש לה הסתברות הכי גבוהה להופיע בהינתן המילים שנצברו עד כה, וההזיות הן built in, אחרת המנוע יחזיר אותה תשובה שוב ושוב ושוב. אז היא הסבירה לי. ז״א, קצת הסבירה לי.
אחר כך נכנסתי לסשן שלשמו באתי. אחת הפרזנטציות היתה של ד״ר נטע מימון, חוקרת מוח ומוסיקאית. היא עלתה לבמה עטויה במה שנראה כמו מטפחת משי ענוגה על מצחה, אבל התברר כחיישנים שחיברו אותה לאיזושהי מכונה שהקרינה על המסך שלושה גרפים בשלושה צבעים: focus, stress, drift. בעודה מדברת, אפשר היה לראות איך הקו של הפוקוס עולה גבוה והקו של הדריפט יורד למטה, בעוד שהקו של הסטרס מתנדנד ביניהם. ואז היא אמרה שהמצב היצירתי הוא מצב בו דווקא הדריפט הוא דומיננטי, ובמצב הזה אנו מגיעים לרגעים האלה של ״אהה!״ או לרגעים האלה שנזכרים במשהו שרצינו להיזכר בו ולא הצלחנו. היא המשיכה וסיפרה על הקשר בין מוסיקה ל שלושת הגרפים הנ״ל, ואז אמרה שהיא תדגים מה עושה ביצוע של מוסיקה לשלושת הגרפים. נטלה צ׳לו, והתחילה לנגן את הברבור של סן-סנס. מה שקרה על המסך הגדול היה לא פחות ממדהים. הסטרס כמעט נעלם, והדריפט והפוקוס התחילו לנוע מלמעלה למטה בתנועות מחזוריות, כל פעם מחליפים מקומות, והתנועה שלהם היתה חלקה ושלווה, ממש כמו ברבור באגם.
כשהייתי בן 12 כבר ניגנתי 4 שנים ולא רציתי יותר. רציתי לשחק כדורגל. אמא שלי, טעונה בכל המטען הנפשי והרגשי שאבא שלה הכנר והמנצח הספיק להעביר לה לפני שרצחו אותו הנאצים, לא הסכימה. היו סנקציות. בייסיקלי, הכריחו אותי לנגן. שאלתי אותה למה את מכריחה אותי לנגן? והיא כל הזמן השיבה ״אחר כך אתה תודה לי״.
והיא צדקה. ד״ר נטע מימון אתמול הבריגה לי את התובנה הזו למוח, ליטרלי. היכולת לשבת ליד פסנתר לעשר דקות, לנגן משהו ושזה יזיז לי את הגרפים של הסטרס, הדריפט והפוקוס, זו מתנה נפלאה. אז תודה לך נטע, ותודה לך אמא.