לא תכננתי לכתוב לכם בימים הקרובים, בטח לא דברים שהם לא סשנים, אבל הצטבר בתוכי מלא זבל, אני צריך לרוקן את הפח.
כשהייתי בגן, הייתה מישהי שהיינו משחקים "חולה ואחות" והיא הייתה מביאה לי כל יום אוכל, שיחקנו ככה קבוע. לפני כמה שנים פגשתי אותה ואז נודע לי למשחק ששיחקנו, לפני כן, כל השנים האלה, חשבתי שסתם היא הביאה לי אוכל, בלי סיבה הגיונית באמת.
הקשר הילדותי בינינו היה חזק כל כך עד למצב שכבר כשהייתי יוצא מהבית לכיוון בית הספר הייתי זורק את ארוחת הבוקר המושקעת והיוקרתית שאימא שלי עשתה לי. לא רציתי שיראו מה יש לי להביא, כי לא אהבתי את אימא שלי אף פעם. תמיד לכלכה עליי, הורידה אותי, מגיל קטן היא הייתה מלקה אותי עם חגורת עור, אם יבוא חבר/ חברה מבית הספר זה לא ישתנה, והחגורה תכה בי חזק גם מולם. הרגשתי שאני מקבל יותר אהבה מאותה ילדה מאשר אימא שלי כשהיא עושה את זה, העדפתי את זה כך. זה היה ממלא בי משהו חסר, המשחק הזה. הייתי מתגאה מול הילדים על זה שאני והיא אוהבים אחד את השנייה.
אני מופתע מעט שאני זוכר זכרונות כאלה ישנים. אולי זו התוצאה של עישון פרחים רפואיים ;)
בגיל 16 עזבתי את הבית של אימא שלי, ושכרתי דירה בעצמי.
בגיל 17, התחריתי בתחרות בינלאומית כלשהי, והכרתי שם מישהי, ישראלית, מבוגרת ממני ב4 שנים.
היא אימצה אותי, היא המציאה לי שם, והייתה קוראת לי ממש הבן שלה, אני הייתי קורא לה "אימא", והיינו בקשר קבוע של אימא-בן... היינו מדברים כמעט כל היום, ואם לא הייתי עונה לשיחות שלה או מתקשר כשאני צריך לעדכן אותה מה קורה איתי והאם אכלתי ושתיתי, היא הייתה נבהלת ואוכלת סרטים שאולי חלילה קרה לי משהו רע, והייתה כועסת עליי אחרי זה
אני אוהב שיש מישהי שדואגת לי, ששולטת בי, שמחליטה עבורי מה יהיה. זה מרגיע אותי ללכת לסשן, הדרך מרגשת, והמחשבות... הכל רץ בראש וההתרגשות מגיעה לשיאה כשאני מדמיין שעוד מעט אשחרר בידי מישהי אחרת את גופי החסון באופן מוחלט, והיא תוכל לעשות בי כמעט כל מה שתרצה. זה מרגיע אותי, שהיא תוביל אותי, תקבע עבורי מה יהיה, כי אני בעצמי מרגיש שאני לא מחליט לפעמים עבור עצמי מספיק טוב, כשאני מסתשן אני מרגיש שאני מוריד מהכתפיים שלי את האחריות על עצמי, וזה משחרר את הלחץ שיש עליי לכמה שעות, והנפש והמנטליות שלי מקבלות מנוחה, ובאותם רגעים, ואף בימים שאחרי, התחושות נפלאות, בפרט אם הסשן היה טוב.
היום הכל ברור לי. אני נשלט מזוכיסט, כי אני מחפש להרגיש את אותה תחושה של הבית, כי אני זוכר משם רק הרבה כאב, פחד, כעס וצער.
אני כנה עם הקהילה כמו משה עם אלוקים.
ידידה שלי מטפלת רגשית, והיא אומרת לי שהתנהגות כזו היא התנהגות לא אוהבת כלפיי ואותן שולטות הן בעצמן עם פצעים נפשיים, כמו שאני עם פצעים נפשיים. שלהיות מזוכיסט זו הפרעה נפשית. ובכנות? על הזין שלי. אני נהנה מזה, וטוב לי, ואני לא פוגע באף אחד, אז אמשיך עם זה.
אני לא אוותר על הBDSM. העולם הונילי משעמם לי מדי, ואחרי שטעמתי מהעולם הבדסמי, זוגיות ונילית לא תיתן לי שום דבר חוץ משעמום וסקס. איפה המנטליות של הדומינה הקשוחה? זו שאעז להתחצף אליה והיא תשתיק אותי במבט שיעורר בי פחד? מישהי שלא עושה דרמות כשאני כן מחפש אותן, ומיישרת אותי בסטירה לפרצוף, או סתם אומרת לי "אוי, תשתוק כבר"?
חלק מהרצון להישלט נטמע בתוכי וזוגיות ונילית עבורי לא רלוונטית יותר, למרות שמעולם לא הייתי בזוגיות בדסמית אמיתית.
אבל, אמצא מישהי שתשלוט בי ובד בבד תהיה איתי בזוגיות. בקרוב.