אני כן עם הקהילה כמו משה עם אלוקים.
לפני 18 ימים נפרדנו סופית.
אני יודע שאני אמור להתקדם, אני יודע שאני אמור לשים אותה מאחוריי.
אני יודע ששברון לב זה משהו שקורה לכולם, וקרה גם לי כמה פעמים.
כל כך הרבה סמים שצרכתי כדי לטשטש את הכאב עקב הפרידה, וההכחשה, וכן, זה עזר לי חלקית.
ועדיין, כואב לי כל כך. הכאב והסבל לא מרפה.
גם אם אני נראה חזק ולא מראה כאב, מבפנים אני גמור ונשבר לי כבר הלב.
קשה לי להשלים עם העובדה שהיא איננה חלק מחיי יותר ואף לא תהיה.
קשה לי שהיא יותר לא לצידי כדי שאוכל להרכין את ראשי על הברכיים שלה ולנשק את רגליה בהערצה, תוך כדי שאני מודה לה על הזכות להיות העבד שלה.
קשה לי להשלים עם העובדה שהאישה היחידה שהצליחה לעורר בי רגש אחרי שנים, כבר לא איתי יותר.
כן, הסתשנתי מאז עם כמה דומינות ואף שכבתי עם אחת מהן.
לא רציתי ללכת להסתשן או לשכב עם אחרות, באתי רק בשביל ספייס ושקט שיחליפו לי עוד סמים.
לא הייתי יכול להתמודד.. עם כל הכאב.. שגרמתי לחברים, משפחה ולאקסית,
המצפון שלי צרח לי שוב: "לך תתאבד, מדיקל, אתה חרא של נשלט וחרא של בן אדם".
אובדני, לא יציב, קיצוני, דיכאוני, מוותר בקלות.
והאחריות על המעשים שלך מתחילה ונגמרת אך ורק אצלך, אף אחד לא יקח את זה בשבילך,
ההבנה היא שאני לעצמי והיא לעצמה, בכוחות נפרדים, לא מדברים ולא קרובים כאילו מעולם לא הכרנו.
ההבנה הברורה שעם הגיל החיים הופכים רק להרבה יותר קשים, עושה לי חשק לחזור לתקופת הילדות שלי, אלימה מילולית ופיזית ככל שהייתה, לתקופה שהייתי בן 6 או 7, שם החיים נראו הרבה יותר קלים כשניהלו אותם עבורי.
האם יש סוף לכאב? התשובה היא כן,
באופק הוא נראה מרחוק.
רחוק מדי.
