אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון

הקדמה: 

חדר ייחוד: מנהג אשכנז שלאחר החופה החתן והכלה נכנסים לחדר סגור ושוהים שם יחד משך זמן מסוים, לבד. מחוץ לחדר ממתינים שני העדים שאחראים לוודא לאחר כניסת החתן והכלה שהחדר סגור והם נמצאים בו לבד. מטרת החדר היא ליצור מציאות בו יכולים החתן והכלה לממש פיזית את הנישואין על ידי יחסי אישות. היום נוהגים שהחתן והכלה מנצלים זמן זה רק לשיחה ולאכילה.

החופה הסתיימה.  אני לא רואה כלום כמעט. רציתי הינומה אטומה. להיות רק אני והשם בחופה. להיות רואה ואינה נראית. שאוכל להתבודד מול השם בלי שאף אחד לא יראה את הפנים שלי. הרגשתי באופוריה. היה קפוא בחוץ ואני לא הרגשתי כלום. אחרי ששרנו ׳תתן אחרית לעמך׳ ואתה שברת את הכוס, החברים שלך הריעו ורקדו סביבנו, אני רואה מבעד להינומה בחטף חולצות לבנות ומכנסיים חומים, ציציות עם פתיל תכלת, גוזמבות מתולתלות, מכל עבר. אני נבוכה מאוד. כולם מסתכלים עלינו. מזל שלא רואים את הלחיים שלי. אני מבולבלת. אחרי כמה סיבובים. אתה מחזיק לי את היד, בפעם הראשונה, אני מרגישה חום. אני מלטפת את כף היד שלך עם האגודל שלי. זה רק של שנינו. אף אחד לא שם לב. אח שלי בוכה ונותן לי חיבוק גדול, אני מקבלת עוד חיבוק אני לא בטוחה ממי אני מסתכלת על הרצפה כדי לא ליפול. אני בקושי מספיקה לראות את המשפחה והחברות מבעד להינומה. אני מסתכלת אל הרצפה. רק חושבת לא ליפול. אתה מוביל אותי אל המדרגות שמתחת לחופה. אני רואה רק בלנדסטון וסנדלי שורש וגם כמה רגליים יחפות. החברים שלך מלווים אותנו שרים לנו מכל הלב והריקותי לכם ברכה עד בלי די,עד שיבלו שפתותייכם מלומר די די די. השיר אומר שהשם נותן לנו כל כך הרבה ברכה ושפע עד שאנחנו כבר לא יכולים יותר.

הדרך הזו מרגישה לי כמו נצח. אני ממשיכה ללטף לך את היד. יש לך יד קטנה יותר ממה שחשבתי. אני שוב נבוכה שכולם מסתכלים עלינו. אני מנסה ללכת בצורה איטית וצנועה. אנחנו מגיעים לחדר, החברים ממשיכים לשיר עד שכבר נהיה צפוף. אנחנו מתקדמים אל עבר הפתח, אני נכנסת ראשונה, אתה אחריי. הקולות מתרחקים. העדים שלנו אומרים לך שהרב שלנו בטלפון. אתה לוקח את הטלפון וסוגר את הדלת. אתה מסיר לי את ההינומה מעל הפנים. הרב שלנו מתרגש ומברך אותנו מכל הלב, זה רגע כל כך מתוק שאני כל כך כועסת על עצמי שאני לא זוכרת מה הרב אמר. אני זוכרת את הקול שלו, אניזוכרת את הנוקייה c2 שהצמדנו שנינו לאוזן כדי לשמוע את הברכה של הרב. השיחה מסתיימת. אני מתרגשת. אני בוכה. פתאום יש דפיקה בדלת. את מחזיר את הטלפון. החבר שלך אומר לך שהם ידפקו לנו עוד עשרים דקות.

אנחנו לבד. בחדר נעול. פעם ראשונה. נשואים. מלא רגשות שאני לא יודעת לתאר במילים. האדרנלין בשיאו. אני בוחנת את החדר. יש כמה ספות, שולחן מלא באוכל, שידת איפור עם מראה גדולה ומלא אורות.

אני מסתכלת במראה כל האיפור של מרוח. אני מנסה לסדר את זה. לא מצליח לי במיוחד. אני גומרת אומר לבקש מהמלווה שלי שתסדר לי את האיפור. אתה מציע לי שניטול ידיים. אני בכלל לא יכולה לחשוב על אוכל. למרות שצמתי כל היום. רק רוצה לשתות. הטעם של היין הלבן עדיין בפה שלי. אנחנו נוטלים ידיים ואתה מברך ומגיש לי מעט לחם. אני מוזגת לנו מים ושותה. אני קצת נרגעת. אתה אומר לי שהתגעגעת אליי. לא התראינו שבוע. שחשבת עליי כל הזמן הזה. אתה אומר לי שהיה לך נעים שליטפתי לך את היד. אני מניחה לך את הראש על הכתף. אתה מזיע. זה לא מזיז לי. אני מקווה שיש לי ריח נעים. אתה מושיט לי את היד ואנחנו מחזיקים ידיים. אני עושה לך נעים בכף היד. אתה שואל אותי אם אני רוצה נשיקה. אני לא בטוחה מה אני חושבת על זה. למה אתה שואל. פשוט תיזום. אני מצמידה את הפה שלי לפה שלך. אתה מנשק אותי ברכות. הנשיקה הראשונה שלי. הנשיקה הראשונה שלנו. אין לי מושג מה לעשות. אבל אני נותנת לך להוביל. אתה לא מוביל במיוחד. אתה מחבק אותי חזק. אני מניחה לך את הראש על הכתף. אתה מתחיל ללטף אותי. אני נזכרת שהמדריכות כלות שלי אמרה שהתפקיד שלי שהחתן לא יתחמם יותר מידי בחדר ייחוד. שלא יצא עם הפאות פרועות. אני לא בדיוק יודעת מה זה אומר. אבל דווקא הפעם זה מדליק אותי לא לעשות את התפקיד שלי. אני רוצה שהוא יתחמם מה זאת אומרת. אנחנו סוף סוף נשואים. נוגעים פעם ראשונה אחד בשני. אני טבלתי במקווה. שהאורחים יקפצו. תנו לנו לסיים את האירוע וללכת הביתה.

נשמעת דפיקה בדלת. אנחנו יודעים שזה אומר שנגמר לנו הזמן. האורחים מחכים. החופה הייתה ממש ארוכה מסתבר עם כל הכוונות והתפילות תודה להשם. הצלם נכנס פתאום, אני נבוכה. הוא רוצה לצלם אותנו עכשיו בתור בעל ואישה. זה מביך אותי מידי. רק הרגע נגעתי בו בפעם הראשונה. עכשיו אני צריכה לעשות את זה מול גבר זר שמצלם אותנו ומנחה אותו איפה לשים את היד שלו. זה מרגיש לי לא טבעי. אני מבקשת מהצלם שיצלם אותנו בסוך האירוע. הוא אומר ״הכלה הזאת משוגעת היא לא רוצה להצטלם ״ במבטא רוסי. אני מתעלמת ממנו. אני מבקשת מהמלוות שלי בחוץ לעזור לי עם הכיסוי ראש והאיפור. הם מסדרות לי את השיער והאיפור. ויוצאות מן החדר. אתה מושיט לי את היד. אנחנו יוצאים מהחדר. כל החברים שלנו כבר מחכים בחוץ. אני נבוכה פתאום שאין לי מאחורי מה להתחבא. אנחנו הולכים כמה צעדים לעבר האולם. ותוך שבריר שנייה הידיים שלנו מתנתקות. אתה נחטף אל עבר הצד של הגברים ואני נמשכת לרקוד עם הבנות.

כעבור כמה ימים שאנחנו מקבלים את התמונות. אני קולטת את התמונה הזאת. שלי ושלך מחזיקים ידיים מחוץ לחדר ייחוד ממש לפני שחטפו אותך. בתמונה אני מחייכת חיוך נבוך, אנחנו צמודים, הפאות שלך מבולגנות, יש לך בליטה גדולה ובולטת במכנסיים.

התמונה הזאת מצחיקה אותי עד היום. בסוף לא עשיתי את התפקיד שלי. התמונה הזאת מספרת סיפור של תמימות, חלומות, תשוקה, מבוכה, שמחה, ובעיקר תקווה. תקווה של בית שרק נבנה.

עדכון: החלטתי להפסיק לכתוב את הסיפור דרך ארוכה שהיא קצרה מכיוון שזה נגמר בינינו ואני לא חושבת שזה שווה את המשך ההתייחסות שלי. אם ארצה להמשיך לכתוב כנראה זה יהיה אחרי שאשלים עם הפרידה בעז״ה.