עברה חצי שנה את קולטת ? אני לא מאמינה. כמה דברים עברת. כמה דברים בחיים לא חשבת שתעברי.
כמה בלבולים
כמה תיקונים
כמה אכזבות
כמה בכיות
כמה פחדים
כמה חופש.
כמה שאת אמיצה. כמה פחדת לעשות את הצעד הזה. מה יהיה. איך אסתדר לבד. עם תינוקת. בעיר אחרת. בלי הקהילה. בלי החברות. בלי מקצוע. כמה זמן לקח לך להבין שכל הזמן הזה היית לבד. חיית בהכחשה. לא האמנת שמגיע לך משהו טוב. האמנת שזה התיקון שלך. היום את יודעת כמה טעית. את זוכרת ? בראש השנה. היית צריכה לטבול בחג שני . אתה אמרת לי שאפשר לדחות את זה. ליל טבילה דוחים רק במקרים קיצוניים. ורק אם זה מוסכם על שני הצדדים. בחג זה זכות גדולה. בראש השנה קודש קודשים. אתה מנעת את זה ממני. הדמעות עלו לי בגרון. כמה חיכיתי, ציפיתי, בדקתי, התארגנתי. באותו רגע בחצר הבית שלי. לפני הערבית של ראש השנה. הבנתי את זה. הבנתי שאתה לא תשתנה. הבנתי שאין לי בשביל מי לטבול. הבנתי שאין פה בית. אין לי קרקע. אין לי את הרב חובל שלי. שחלמתי שיוביל את הסירה שלנו לחוף מבטחים. אז לא הלכתי לטבול. ושוב ישנו בנפרד. בבוקר למחרת אמרת שאתה רוצה ללכת לתקוע בשופר לאנשים. מבצעים קוראים לזה בחב״ד. אבל אני רציתי שנהיה יחד, אולי אני אנוכית, אולי אני לא מספיק חסידה. אבל אני רק רציתי את בעלי איתי בראש השנה. שנה שעברה עשינו חג בנפרד. הייתי לבד עם תינוקת בת כמה חודשים. לא סיפרתי לאף אחד מהקהילה שאני לבד. אכלתי לבד. כל כך רציתי שתטוס לאומן. שתיסע לקבל את הברכה של הצדיק בשביל הבית שלנו. אבל אתה לא רצית לצאת מהארץ. רצית ללכת לתקוע בשופר עם החבר החבדניק החדש שלך. אין לי בעיה עם זה. אבל אתה יודע שאני לא מרגישה בנוח להתארח אצל אנשים שאיני מכירה. בטח לא שלושה ימים. עם תינוקת. בזמן שאני שואבת לה חלב מהשדיים שלי כל שלוש שעות. אבל הלכת כי אני רציתי שתהיה מאושר.אני דחפתי אותך ללכת. ידעתי שתחזור באורות. שהעיניים שלך יתעוררו לחיים שוב. אז הלכת ואני הייתי לבד. אז השנה רק רציתי שנהיה יחד. אחרי כל התקופה הקשה שאנחנו עוברים. מאז שיצאת מהבית לשחרית לא חזרת עד אחרי הסעודה.
לפני המנחה חזרת והצעת שנעשה טיול. יצאנו לטיול עם הקטנה. אתה סיפרת לי איך תקעת לאנשים בשופר והעיניים שלך נצצו. לא עברו כמה דקות מהטיול ואתה רואה ילדים בפארק. רציתי לתקוע להם. אני חיכיתי בצד. שוב ראיתי את האורות בעינייך. שמחתי בשבילך. אתה משמח את השם. הרגשתי רע עם עצמי שאני רוצה שתהיה איתי. שוב לא הייתי האישה שרצית שאהיה. הלכנו עוד קצת וראינו אנשים הולכים למנחה. פתאום עצר אותנו בחור צעיר וביקש ממך שתוציא את אשתו ואמא שלו ידי חובה. הוא ליווה אותנו לבית שלו. הוציא את כל המשפחה מהבית. כולל הכלבים. אשתו בהיריון מתקדם. אמא שלו אישה מבוגרת. ואתה ? בהתלהבות שיא. מרביץ בהם תורה כמו שאומרים. אומר להם שהתקיעה בשופר זה רגע בו שערי שמיים נפתחים. זה רגע של בקשת בקשות. אתה אומר לכולם לעצום עיניים. אני עוצמת עיניים ומבקשת מהשם להיות בשמחה. שהבת שלנו תהיה בריאה. שיהיה לנו שלום בית. אתה מוציא את כולן ידי חובה. בעלת הבית מציעה לנו מים. אני מסרבת בנימוס. הבחור מחבק אותך ומברך אותנו בברכת שנה טובה. לפני כשאני יוצאת עם העגלה הוא אומר לי ״איזה בעל צדיק יש לך״ אני מחייכת חיוך נבוך. אני חושבת לעצמי. איזה בעל צדיק יש לי. איזה בעל צדיק יש לי. אבל למה אני לא שמחה. למה הדמעות עומדות לי בגרון ומסרבות לתת לי מנוח. אתה הולך למנחה. אני ממשיכה בטיול עם העגלה. אני מדברת עם אבא. אני בוכה לו. אני מתנצלת שאני לא אישה טובה. שאני לא מרגישה סיפוק מזה שבעלי מזכה את הרבים. שאני לא מי שאתה רוצה שאני אהיה. או לפחות ככה אני חושבת. אני כבר לא מרגישה. אני רק רציתי את בעלי הראש השנה. אם לא באומן אז לפחות איתי במיטה. אני שמחה לראות שאתה מאושר. חבל שהעיניים שלך לא בורקות ככה כשאתה איתי. אבל אתה ? אתה בעולמות עליונים. אני בעולם הזה. עולם השקר. יש פער עצום בינינו. פער שכבר אי אפשר לגשר עליו.
בצאת החג אני אומרת לך שאני רוצה להתגרש.
אני לא חושבת יותר מידי על המשמעות. אני פשוט מרגישה את זה עמוק בבטן. אני כבר לא אלך למקווה עבורך. אתה כבר לא תחזור לחדר שלי. למיטה שלנו. אני מקפיצה אותך לתחנה מרכזית. אנחנו נפרדים עד להודעה חדשה.
מזבח מוריד דמעות. אני הורדתי כבר מספיק.
