אני מקבלת ממך שיחת טלפון. הבת של הרב. את אחראית השנה עלהנופש נשים לקהילה והתקשרת להזמין אותי. חשבת עליי שארצה לראות את כולן ואמרת שמגיע לי חופש וגם להתחזק כמובן. אמרת שהתגעגעת אליי ושאני חסרה לך בנוף. תמיד אהבת אותי ואני תמיד הערצתי אותך. 1.50 שכולך מתיקות, עם הבגדים הכי פשוטים והכיסוי ראש הכי צנוע. בלי איפור, בלי תכשיטים. התחתנת בת 17.5 עם התלמיד הכי חכם בישיבה. את עכשיו אמא לחמישה ילדים בלי עין הרע. הולכת איתם ביישוב כמו מרי פופינס קטנה. איך את עושה את זה ? תמיד שאלתי את עצמי. זה נראה כל כך קל ואותנטי מהצד. באיזה שהוא שלב הייתי עונה לעצמי שככה גדלת ואין לך בלקסיקון להיות אחרת. אין בך רוע, קנאה או צרות עין. רק טוב,תמימות,פשטות ומתיקות אני רואה בעינייך. תמיד היית טובה אליי. גם אחרי הגירושים המשכת להתקשר לשאול לשלומי. הפעם התקשרת כדי להזמין אותי לנופש. אני כבר קיבלתי את ההודעה בטלפון.
כינרת,רשב״י,דיבוק חברות. את אומרת. אני רואה בעיניי רוחי תינוקות,גרביונים ומבטים.
אני נזכרת בנופש הקודם שהייתי בו איתכן. התלבטתי הרבה אם ללכת. הייתי בהיריון ועדיין לא הכרתי את כל האברכיות. אבל את שכנעת אותי להגיע. אמרת שמגיע לי חופש. אני נזכרת פתאום בתחושות שלי. כמה אני שונאת את החוף הנפרד. להיכנס למים עם בגדים. חלקת ים קטנטנה ומלא גלגלי ים. כי משום מה הנשים לא יודעות לשחות. אני כלכך אהבתי את הים. מאז שחזרתי בתשובה החוויה של להיות בים פשוט נחרבה לי. פתאום החופש הופך לצמצום. שהבגדים לא יצמדו לגוף, שלא יראו את הפטמות שלך מבעד לחולצה, שהכיסוי ראש שלך לא ייפול, להיות עם גרביונים או בלי ? אני הולכת עם כי אני לא רוצה לבלוט, לא להיות שונה מאחרות. הכל מלא שכבות וכך גם הלב שלי לא נפתח. אחרי הים נסענו לרבי שמעון. אני אוהבת ללכת לקברי צדיקים אבל כשאני לבד. מקסימום עם עוד חברה. כי כשיש הרבה נשים לא נפתח לי הלב. אני מעדיפה להתבודד ביער או בשדה. יותר מידי פרצופים מסתכלים. מי מזילה דמעה, מי מתפללת בכוונה. לא מתחברת לזה. בדרך חזרה השיחות שיחות מטרנה וטיטולים, שיחות גדולים קטנים אני קוראת להן. אני בשבוע 31 והבטן שלי בולטת אבל אף אחת מכן לא תגיד כלום כמובן. כי אין הברכה שורה וכו. הייתי דווקא שמחה שתשאלו אותי איך אני מרגישה. איך ההיריון עובר עליי. אני מנסה להצטרף לשיחה אבל אני מרגישה לא שייכת. עולות לי מחשבות זרות. אני חמה. בא לי סיגריה. הרבה זמן לא חשבתי על סיגריה. מאז שגיליתי שאני בהיריון זרקתי את השקית טבק האחרונה שנשארה לי. אבל בנופש הזה ? רציתי להיות אני. רציתי לברוח. לא הרגשתי את החופש שאמרת שמגיע לי. במקום להכיל את עצמי אני הלקתי את עצמי על כמה שאני שונה מכן. אפילו מהבעלות תשובה אני שונה. אין לי כוח.
אז את אחרי כמעט שלוש שנים מתקשרת אליי ומזמינה אותי לנופש. את באמת רוצה שאבוא ? עם הביקיני שלי ? שמדגיש את החזה שלי ומבליט את הפטמות שלי ? את הרגליים הלבנות שהגרביים השחור כבר לא מסתיר אותן. את השיער שלי שאני כבר לא מתאמצת להסתיר ? את הסיגריה שאני כל כך אוהבת לשאוף אל הריאות שלי. את המוזיקה שאני אוהבת לשמוע.
אבל הפעם אני בכלל לא צריכה את כל זה בשביל להרגיש שאני אחרת. היום אני כבר לא מנסה להיות מי שאני לא. אני כבר לא מלקה את עצמי שאני שונה מכן. היום אני אוהבת את עצמי הרבה יותר מפעם. יש לי עוד הרבה עבודה אבל אני בדרך לשם. תודה להשם יתברך.
אני מודה לך על ההזמנה אבל מתרצת לך ואומרת שאני חד הורית ואין מי שישמור על הנסיכה שלי. אני בטח לא יכולה לומר לך את האמת. את בטח לא תביני. אבל טוב שכך.
האמת היא ?
שזה כלל לא נופש עבורי. זה הכל חוץ מחופש. ואני ? אני הפסקתי לעשות מה שהסביבה מצפה ממני והתחלתי לעשות את מה שעושה לי טוב.
ואת יודעת מה ? השם שמח בי. אני בטוחה. וזה חופש. חופש אמיתי.
