כשהייתי ילדה בת שש הגננת האהובה שלי נפטרה בפתאומיות.
כשהייתי בת 8 החבר הכי טוב שלי שהיינו בלתי נפרדים מגיל אפס עזב עם המשפחה שלו להולנד. מאז לא התראינו.
כשהייתי בת 10 סבא שלי מצד אבא נפטר. לא הכרתי אותו. אבל אבא שלי נסע לחול למשך חצי שנה בשביל להיות איתו על ערש דווי.
כשהייתי בת 12 היה לי בן זוג לריקוד סוף כיתה ו׳. התאמנו עליו שעות. כל כך התרגשתי לקראתו. פעם ראשונה לרקוד עם בן. להרגיש בוגרת. יום לפני המסיבה הוא החליט שהוא לא רוצה לרקוד איתי. הסתכלתי על כולם רוקדים מאחורי הקלעים.
כשהייתי בת 13 ההורים שלי רשמו אותי לתיכון שהם רצו. כל החברים שלי מהיסודי לא היו שם. הייתי צריכה להתחיל הכל מחדש.
כשהייתי בת 17 יועצת בית הספר שהייתה העוגן שלי שנים רבות יצאה לפנסיה בדיוק כשהייתי במשבר גדול.מאז לא יכולתי לסמוך על אף מטפל. לא פתחתי את הלב שלי בפני אף אחד.
כשהייתי בת 20 הקב״נית שלי בצבא יצאה לחופשת לידה. סיפרתי ושיתפתי אותה בהכל היא תמכה בי ברגעים קשים מאודו פתאום יום אחד היא נעלמה. והעבירה אותי לקב״ן אחר כאילו הייתי חפץ שאפשר להעביר ממקום למקום.
כשהייתי בת 23 בעלי היה משאיר אותי לישון לבד. לילות שלמים. הוא היה בהתבודדות או בבית מדרש או אנאערף. ואני הייתי מחכה במיטה שלנו שיגיע. מחכה ומחכה לשווא.
כשהייתי בת 23 חתכו לי את הרחם והוציאו את התינוקת שלי. היא שאפה מים לריאות. לקחו אותה כל כך מהר שלא הספקתי לראות אותה. עד יום למחרת לא ידעתי מה קורה איתה.
כשהייתי בת 26 סבא וסבתא שלי היקרים לי ביותר. שגידלו אותי כל החיים.נפטרו בהפרש של חודשיים. הלב שלהם לא יכל לשאת את האובדן של האחר.
כשהייתי בת 26 נתתי את הלב שלי. כי כזאת אני. נותנת הכל. והוא נשבר. התנפץ. שוב ושוב.
אין יותר שלם מלב שבור. ככה רבנו הקדוש אומר.
אז היום כששאלת אותי למה את כל הזמן מפחדת שאעזוב אותך. למה את לחוצה מכל מילה שאני אומר. למה את תמיד מסיקה מסקנות.
אז זה למה. אתה רוצה להכיר אותי ? זאת אני.
למד אותי להיות אחרת.
