אני יושבת מול הים. על החול. עם שמלת השבת. חושך. סיגריה. אני שומעת רק את הגלים. מרחוק קצת מוזיקה של מסיבה. סרטנים על החול. אני מדברת איתך. אני בוכה. נזלת והכל. חושבת לעצמי על כל מה שעברתי לאחרונה. אני מספרת לך את כל הסודות הכי כמוסים שלי. את הדברים שאני לא מספרת לעצמי. אתה מכיר אותי הכי טוב. אין יותר ממך. אני מתגעגעת. אני לא יודעת למה. אני פשוט מתגעגעת. לשירה. השירה של הנשמה שבתוכי. שנמצאת ומאירה בכל שבת ושבת. כשהיא שומעת את השיר יה אכסוף. והיא כוספת כל כך. הגעגוע בוער בה. היא מתה להתפוצץ מתשוקה. להתפרץ החוצה. כמו אש הלהבה. להראות מי היא באמת. כמה טוב יש בה. כמה מתיקות. אבל היא כבויה בתוכי. לפעמים נדמה לי שהיא נטשה אותי. שהיא כבר לא נמצאת. או שלעולם לא הייתה. לפעמים נדמה לי שאני לא מכירה אותה יותר. האבדת בת מלך שלי. שהלא טוב לקח אותה. היא מחפשת את הדרך חזרה. משתוקקת. נלחמת. מחזיקה. כל הזמן מחזיקה. אבל לפעמים נמאס לה להחזיק. נמאס לה להחזיק. היא מתה לשחרר את האחיזה. להפסיק לחפש. להפסיק לאהוב. להפסיק להשתוקק. להפסיק לכסוף. להפסיק לצפות. שמשהו יקרה. שמישהו יעיר אותה. שמישהו יחזיר אותה מן הלא טוב. לפעמים נמאס לה לדמיין את בן המלך שהלך לחפש אותה. נמאס לה לנסות לחשוב איפה הוא נמצא. וכמה ימים כבר עברו מאז שנאבדה. היא רוצה שיוותר עליה. שיפסיק לחפש אותה. שייתן לה להמשיך להתבשל בבוץ של עצמה. בדיוק ככה. כמו שהיא יודעת הכי טוב. להתלכלך. לכאוב. להוציא את כל מה שעצור בתוכה.
האבדת בת מלך שלי רוצה להישאר בשאול. נמאס לה לנסות לטפס למעלה. כי נמאס לה כבר ליפול. כבר יש יותר מדי צלקות. חתכים. שריטות. אין שום פלסטר שיכול לכסות. אין שום סולם שהיא מצליחה לבנות. נמאס לה לחכות שיצילו אותה. נמאס לה להתגעגע. לאהוב. לבטוח. להאמין. נמאס לה להחזיק. האבדת בת מלך שלי כבר יותר מידי זמן אבודה. עד שהיא לא מצליחה להיזכר בימים שלפני שלנלקחה. הזיכרונות לפעמים נראים לה כמו דימיונות. אשליות. השביל חזרה לממלכה נראה רחוק מאי פעם.
אבל איכשהוא היא ממשיכה.
אם יום אחד תתקלו בה.
באבדת בת מלך שלי.
תוכלו לומר לה בבקשה שאני מחפשת אותה ?
תתנו לה חיבוק ממני.
תאמרו לה שזה אולי נראה כמו נצח.
אבל הגאולה שלה קרובה מאי פעם.
