בצהריים אני מקבלת הודעה מקבוצת התנדבות. צריך דחוף לאסוף שקישינה לחיילים ממכבסה לפני שהיא נסגרת. אז כשהיא מסיימת לאכול אני לוקחת אותה ואנחנו אוספות אותם. אומרים לי שמישהו שנוסע לצאלים יבוא לאסוף ממני. אחרי הצהריים אני נוסעת לחבר טוב שנכנס אתמול. לא התראינו חצי שנה מאז הפעם האחרונה שקיבלתי את המכה האחרונה והנשיקה האחרונה והליטוף האחרון.
אני מביאה לו בוקסרים בצבעים עליזים שבחרתי בשבילו, גרביים,בגדים חמים וסודה וטורטית. אני מביאה לו כיפה לבנה יפה וגדולה שסרגתי. שאין לה בעלים. ועכשיו אני מקווה שהיא על הראש שלו בעזה. שומרת ומגנה על הגבר הצעיר והיפה הזה שיש לו עוד כל כך הרבה להשפיע בעולם. אני מגיעה לשטח כינוס הזה. מפוצץ בחיילים. הבת שלי נרדמה באוטו. הוא מגיע עם שפם שמצחיק אותי, כל כך רזה, כל כך מסריח וכל כך סקסי בו זמנית.
אנחנו מתחבקים ואני לא רוצה לעזוב. הוא שותה ואוכל. ושוב הוא מסתכל עליי במבט הזה שכבר חשבתי ששכחתי. אני נטרפת מבפנים אבל שותקת. שומרת על ארשת פנים רגועה. אנחנו צוחקים ומסתלבטים ולא מדברים על הפיל שבחדר. הוא לא מפחד. ואני תוהה לעצמי איך זה ייתכן.
לפני שאנחנו נפרדים אנחנו מתחבקים. אני מבקשת ממנו לחנוק אותי. הוא חונק אותי. לא מספיק חזק. התגעגעתי. אני אומרת לו. לסטירות. לחניקות. ליריקות. הוא יורק לי בפה. הרוק שלו בטעם של טורטית. אני צוחקת. הוא מחייך. נותן לי סטירה. מלטף. ועוד סטירה. לרגע אחד. שבריר שנייה. אני לא חושבת על כלום. הרגע הזה כל כך משחרר. מנקה ממני הרים של פחדים. ערימות של חרדות. הוא שוב מסתכל עליי במבט שלו ואני מרגישה כל כך סקסית ומושכת. אני אוהבת את זה. האיבר שלו בולט מבעד למדים. אני נוגעת בו. הוא אומר לי שאם אני ממשיכה אני אצטרך לסיים. אני צוחקת. חוזרת למציאות. אנחנו מתחבקים. אני מרגישה את האיבר שלו צמוד לגוף שלי. אני מתחרפנת מזה. רק רוצה להסתובב עם הישבן אליו ולהיצמד חזק. לגעת בו. אני מתעשתת.
אני אומרת לו שאני מתפללת עליו. שהכיפה כל כך יפה עליו. מתאימה לו. הוא נראה כמו דתלש רציני עם השפם והעגילים וזה מצחיק אותי נורא. אני אומרת לו ״אל תהיה גיבור״ ואז אני מתקנת את עצמי ומתבלבלת.האם בכלל אפשר להיות גיבור ולחזור בשלום ? אני שואלת את עצמ. אני לא רוצה לשחרר אותו אבל אני חייבת.
אנחנו נפרדים. אני מסתכלת עליו חוזר לאוהל שלו.
אני נכנסת לרכב. בוכה קצת. בוכה הרבה.
מתקשר אליי מישהו. מזכיר לי את שקי שינה מהצהריים. הוא בדרך לצאלים. רוצה לעבור אצלי אבל אני לא בעיר. אני אומרת לו שאני אסע להביא אותם בעצמי.
אני נוסעת לצאלים. הדרך מפותלת וחשוכה. אני מגיעה ופוגשת קצין הנדסה עם שם של טייס. הוא כל כך שמח לראות את שקי השינה. מריח את הריח של הכביסה שלהם. אני שמחה. זה שווה לי את הכל.
אנחנו חוזרות הביתה. בדרך משטרות. וסופות. וטנקים. משאיות שמובילות ציוד.
אני מגיעה הביתה מאוחר. מקלחת אותה ומכינה ארוחת ערב. שוב אזעקה. אני מודה להשם שאנחנו בבית.
למרות שאתה כבר לא בכלוב.
אני רוצה לומר לך לוחם סיירת יקר ואהוב שאני מתפללת עלייך.
דואגת לך ולכל החיילים האמיצים שמוסרים נפשם עבור עם ישראל וארץ ישראל.
אני מחכה לקבל את הכיפה בחזרה.
אין מצב שזה החיבוק האחרון.
