אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון

ילדה

ממה את מפחדת ?

על מה את חושבת ?

מדוע את לא נרדמת ?

למה את שקטה ?

למה את עצובה ?

למה את מרגישה תקועה ?

מדוע את זקוקה להרגיש ?

למה את מחפשת את מי שיציל ?

למה את מוותרת לעצמך ?

למה את מרגישה שאין לך מקום ?

האם אי פעם הרגשת אהובה ?

למה את חייבת שכולם יאהבו אותך ?

למה את לא אוהבת את עצמך ?

למה את צריכה לתת את עצמך כדי שיאהבו אותך ?

למה את צריכה לברוח ?

מה חסר לך ילדה ?

למה את לא יכולה לסבול דחייה ?

מה החלום שלך ילדה ?

למה את מרגישה כל כך בודדה ?

אין לי תשובה.

ואולי יש לי אבל אני מפחדת ממנה.

מפחדת מעצמי.

מפחדת מהאמת.

מפחדת להתמודד.

אתה מבקר אותי.

״את לא יציבה״. אתה אומר לי

״למה את חושבת שמישהו יציב ירצה אותך?״

ואני

שוב קטנה. נעלמת. נכשלת. דחויה. דפוקה.

אני נחסמת. נאטמת. לא רוצה לשמוע אותך.

אנחנו ממשיכים ללכת.

המוח שלי כבר בעולם אחר. אני מחזיקה את הדמעות חזק בבטן. לא נותנת להם להשתחרר. אני חזקה. אני חזקה. אני אומרת לעצמי. שמעתי כבר הכל. שום דבר לא ישבור אותי. זה רק היצר הרע. שמחליש אותי. שאומר לי שאני לא מסוגלת. שאני אכשל. שאני חלשה.

אין לך מושג כמה שזה לא פייר. שאתה אומר לי את זה מכל האנשים. אתה זוכר שחזרנו מהבריכה ?

ישבנו במושב האחורי. ההורים מקדימה. ואתה הכנסת יד מתחת. אני לא הבנתי איך אתה מעז. בבית, בחדר שלי , מספיק דיסקרטי. ואני הייתי שקטה אבל פה ברכב ? שכל רגע ההורים יכולים לגלות ?

אני לא שם באמת. אני זוכרת מה לבשתי. אני זוכרת את השיער הרטוב. אני נחסמת. נאטמת. נעלמת. לא קיימת.

אני לא יכולה לשמור את זה בבטן. אני לא יכולה לשחרר את זה לעולם. 

אני נמצאת בין תהום לתהום. מתקיימת

אולי בגלל זה אני תקועה. אולי בגלל זה אני לא יציבה. אולי בגללך. אולי. בגללך.