היה לי יום מעייף. רק לא מזמן נכנסנו הביתה. עכשיו הקטנה שותה את החלב שלה ואני מתיישבת לכתוב. אין לי באמת עם מי לדבר או לשתף. אז כרגע כאן זה המקום שלי.
היום היה יום ראשון של ניסיון חזרה לשגרה במעון של הבת שלי. בבוקר אחרי שהורדתי אותה התחשק לי לנצל את היום. אני מפרסמת שאני פנויה לשינוע/טרמפים לחיילים בדרום. תוך שתי דקות פונה אליי מישהו שמקשר אותי לחייל שצריך טרמפ מצאלים. אני מגלגלת לי כמה סיגריות לדרך ונוסעת אליו. הוא בגולני. בסדיר. הוא סוף סוף יוצא הביתה. מאז הכניסה הקרקעית הם שם. רק אתמול הם יצאו להתרעננות. התקלחו, הסתפרו. הוא גר בצפון הרחוק ולכן את רוב החופש שלו הוא עומד להעביר בנסיעות. הוא שואל אותי מה חדש בארץ ובא לי כל כל לספר לו משהו משמח, מצחיק, אבל כל מה שעולה לי זה פרטים עוד על המלחמה. אני מנסה להעביר נושא ואני שואלת אותו איזה מוזיקה הוא אוהב. הוא מפתיע ואומר שהוא אוהב את אייל גולן. ולמרות שאני לא שומעת זמרים שמנצלים מינית נשים. אני חורגת ממנהגי ומשמיעה לו את המוזיקה שהוא אוהב. הוא ילד. ממש. אני מצליחה להוציא ממנו קצת רגש. אני שואלת אותו שלוש שאלות.
מה הדבר הכי מפחיד שקרה לך מאז הלחימה ?
מה הדבר הכי מרגש שקרה לך ?
מה הדבר הכי מצחיק שקרה לך ?
הוא מספר לי דברים קשים, מפחידים, דברים עצובים, דברים שילד לא צריך לחוות ובטח לא לראות, הוא מספר לי דברים מרגשים וגם מצחיקים. אני מוציאה ממנו קצת שמחה וזה עושה לי טוב. אני מגיעה לתחנה מרכזית ואנחנו נפרדים. אני מברכתאותו בברכת הכהנים. יברכך השם וישמרך, יאר השם פניו אליך ויחנך, ישא השם פניו אליו וישם לך שלום.
כשאני מגיעה למרכזית פונה אליי אמא ומבקשת ממני שאקח את הבן שלה אל בסיס אורים. הוא ממש עומד להגיע למרכזית. אני מחכה לו. הוא עולה לרכב. מבואס שהוא צריך לחזור. עוד ילד, עוד לוחם בסדיר, עוד חוויות קשות, חברים שנפגעו ונפצעו. הוא לא מדבר הרבה. אז אני מבקשת ממנו לשים שיר שהוא אוהב. הוא בוחר בעומר אדם. מספר לי שבדרך הלוך הביתה הצליח לעלות על מונית שלו. אני שואלת אותו את השאלות שהכנתי מבעוד מועד. הוא משתף פעולה ונפתח קצת יותר. הוא מספר לי על חברים שלא רוצים לחזור מהאפטר. על החבר שהפתיע אותו בעזה. על המקלחת הניידת הקפואה. על הלם קרב. אני מקשיבה. מנסה לתמוך. לחזק אותו ועל ידי כך לחזק את עצמי. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. אנחנו מגיעים ליעד ואני מברכת אותו. הוא נבוך.
אני חוזרת ובצומת פוגשת עוד חייל. הפעם מילואימניק. חתיך. הוא עולה לרכב ומודה לי. תוך כמה דקות הוא נרדם. אני נוסעת ומנמיכה את המוזיקה.שלא להפריע לו. כשאנחנו נכנסים לעיר הוא מתעורר. הוא מספר יצא להתרעננות. לא מצליח לישון בתוך הנמר. הוא מחכה שזה ייגמר. אני מאחלת לו שיצליח להשלים קצת שעות בדרך הביתה. הוא הולך להפתיע את ההורים שלו. אני מתרגשת כשאני חושבת על זה. אני מברכת אותו ואנחנו נפרדים.
אחר כך יש לי שיחה עם הפסיכולוג שלי. אני לא בטוחה מה אני מרגישה לגבי זה אבל אני משתדלת לתת צ’אנס לטיפול. אני אוספת את הבת שלי מהמעון ומשכיבה אותה לנוח קצת. אני מקבלת בקשה לשינוע אוכל מאזור נתיבות לשדה תימן. בשעות הערב. אז אחר הצהריים אנחנו משחקות יחד וכשיורד הערב אנחנו נוסעות להביא את האוכל. בדרך אני חושבת הרבה. מדברת עם השם. קצת בוכה. קצת מתפרקת. אני אוספת את האוכל ועוברת בחמל של נשים מבוגרות שמבשלות מסביב לשעון אוכל לחיילים. הן שומעות מוזיקה מחזקת והבת שלי מתלהבת ומוחאת כפיים. אני מתפלאת כל פעם מחדש על כמות החסד שיש בעם ישראל. אנחנו נפרדות מהנשים ונוסעות לכיוון הבסיס.
הריח באוטו מגרה בטירוף ועושה אותי רעבה. מחוץ לבסיסיש מלא רכבים של ננחים שבאו לעשות שמח. הם מחלקים ציוד רנדומלי לכל רכב שעובר וזה מצחיק אותי מאוד. סיגריות, כיפות, תחתונים,גופיות. אני מעבירה את האוכל לרספ ששמח מאוד לראות אותי. בצומת אני פוגשת עוד חייל. מציעה לו טרמפ. ״בתנאי שלא תחטפי אותי ״ הוא אומר ואני צוחקת. ״פעם ראשונה מאז שאני רואה ציוויליזציה ״ הוא צוחק. הוא מתיישב לידי והוא חתיך של העולמות. עם בלורית בהירה. הליקס באוזן. חיוך כובש וצחוק מתוק. אני מגלה שהוא רווק וזה מפתיע אותי מאוד. הוא מספר לי קצת על עצמו. אני מחמיאה לו על כמה שהוא חתיך והוא שמח וקצת מתבאס בסוף שלא חטפתי אותו. אני שואלת אותו את השאלות שלי. הוא מספר לי עם דמעות בעיניים על חבר שנפצע. אני מבקשת להתפלל עליו. הוא מספר לי על חוויות מצחיקות מהמילואים ואנחנו נפרדים בחיוך. אני חוזרת הביתה עם הבת שלי. עייפה. היום שלי התפתח לכיוונים בלתי צפויים אבל ברוך השם מאוד מספקים. עכשיו השכבתי את הקטנה ואני מתיישבת לעשן וחושבת על הילדים האלה. שלא ישנים, לא אוכלים טוב, לא מתקלחים, רואים מראות קשים מנשוא ומסכנים את החיים שלהם. עבורי. עבור עם ישראל. ואני חושבת שלא משנה מה אעשה זה אף פעם לא יהיה מספיק כדי להודות להם על כך.
