יש רגעים כאלה שקשה לי להוציא אותם מהראש. לפעמים אני חוששתשאני תקועה בעבר. לפעמים אני מרגישה שהוא רודף אותי. כשאני יושבתעל ארבע על הספה. מנסה למצוא תנוחה נוחה. מניחה את הראש עלהמשענת. עוצמת עיניים. משחררת. השיניים נושכות את גב היד. הישבןמקבל עוד ועוד הטחות, הצלפות, מכות. כל אחת יותר שורפת מהשנייה. לאט לאט הישבן מתחמם. אני מצליחה לספוג עוד מכה ועוד מכה. מפעםלפעם הרגל מתקפלת. הישבן מנסה להתרחק מהכלי שאתה מכה ביאיתו. אני מיד חוזרת. לתנוחה. טוסיק למעלה. ראש על המשענת. שינייםנושכות בבשר החי. מידי פעם הידיים שלי אוחזות בסורגי הכלוב. מחזיקות חזק חזק כדי לא לאבד אחיזה. כשהגוף שלי משחרר מתוכי קולות אנקה וכאב. לאט לאט זה נבנה עם הזמן. עם הכאב. עם המוזיקה. מתחילות יבבות. הן מתגברות ומתגברות. עד שאני מתייפחת בקול. הדמעות זולגות על פניי. אני מנגבת אותן עם היד והאיפור מלכלך אתהזרוע שלי בצבע שחור.
הבכי מתגבר ומתגבר.
אני צועקת ״אבא״.
שוב ושוב ״אבא״
שוב ושוב ״אבא״
אני מתחילה לדבר איתך
מטיחה בך עוד שאלות
למה
איך
מתי
ועוד שאלות
תוך כדי שאני מקבלת הטחות בעצמי
בישבן שלי
הישבן למעלה
המחשבות כלפי שמיא
אבא אני לא יכולה יותר, פיזית, נפשית.
הלב מתרוקן
רגעים צפים. תחושה של קור מצמררת את גופי.
לרגע אני מסתכלת הצידה. אני רואה אותה. ממש לידי. מקבל גם היא כאב בישבן. כולם עומדים מסביבה.
מעודדים אותה. את יכולה. כן תמשיכי. אלופה. מלטפים. מחבקים.
לי אין צופים. אף אחד אותי לא מעודד. גם מי שמסשן אותי. חסר סבלנות. לא טורח לתמוך בי. לעודד אותי להמשיך.
מה שכן היה שם. היה שם אגו גברי. הייתה שם תחרות. אני הפסקתי. הפסדתי. התחלתי להרגיש יותר ויותר קטנה. בודדה. לא שייכת. תולעת חסרת תועלת. התקפלתי כלפיי עצמי. לא רציתי לשדר חולשה. אך זה היה בלתי נמנע. לא רציתי אפטרקייר. כעסתי. אולי עליהם. אולי על עצמי. קמתי לשטוף פנים לשתות מים ולעשן סיגריה. אני פותחת את הטלפון לבדוק מההשעה. דמעות חונקות אותי. אני רואה את התמונה של הנסיכה שלי מחייכת חיוך גדול עם גומות. אני מדברת עם עצמי. ישלך אותה. יש לך אותה. יש לך אותה. את לא לבד.
הדמעות שוטפות אותי. אני שוב פונה לאבא.
״יש לי אותה. תודה לך שיש לי אותה. ״
מישהו מתחיל איתי. הוא לא קולט את הרמז שאני לא במוד. אני מבהירה לו שאני לא בעניין.
אני הולכת להתלבש. אני יוצאת מהמועדון וסוגרת את הערב. לבד.
