-נערך-
הרבה זמן לא שיתפתי פה. אבל היום שהיה לא איפשר לי להירדם בלי לפרוק את מחשבותיי. הרבה דברים קורים לאחרונה. היכרויות חדשות, תהליכים פנימיים. לבשתי השבוע שמלה קצרה יותר ממה שאני לובשת בדרך כלל. אחרי שנים שלא חשפתי את הברכיים שלי. פתאום התחלתי להיות מודעת לרגליים שלי, לישבן. האם הוא בולט מידי. האם זה יותר מידי חשוף.
פתאום התחלתי לפחד,בעיקר בגלל ״מה יגידו״ הפרצופים של אנשים, בגן של הילדה. בטיפול יום, אולי זה הפחיד אותי כי אני לא יודעת מה זה אומר עליי והאם בכלל.
כשהגעתי לטיפול התיישבתי לסיים את הפאזל שלי. פאזל ראשון שסיימתי לבד אחרי שהשותף האהוב שלי השתחרר. זה שימח אותי.
כל הבנות ישבו לצייר. הציורים היו ממש יפים ואני גם רציתי להמשיך את השלט לדירה החדשה שלי. כבר כמה שבועות אני עובדת עליו אבל הוא לא יוצא כמו שרציתי. הצבע לא אחיד. האותיות עקומות. הציור לא מדויק. אני לא מבינה למה זה מפריע לי כל כך. אבל התעצבנתי ויצאתי החוצה לעשן. כעסתי שכולן מצליחות ואני נכשלת. רק לי לא מצליח. זו לא פעם ראשונה, כבר התחלתי שם כמה ציורים אבל אף אחד מהם לא סיימתי, כי הוא לא יצא יפה. המרפאות בעיסוק כל הזמן מעודדות אותי לסיים את העבודות שלי אבל אני רק רוצה לזרוק את זה לפח בלי שאף אחד מסתכל. בסופו של דבר העצבים עשו את שלהם ואני הלכתי מוקדם הביתה.
כשאני מרגישה רגשות של קנאה אני מנסה לחזק את עצמי בדיבור מוכר של רבי נחמן מתוך סיפור על מעשה בחכם ותם. הוא מספר שם על שני בנים שגדלו באותה עיירה אחד היה חכם גדול והשני תם. הוא כותב שם בסיפור ״מה לי בזה ? זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ! ועוד, למה לנו לדבר מאחרים?. הסיפור מלמד כי אנחנו תופסים אנשים כחכמים או מנסים כל החיים לרדוף אחרי חוכמות ולבסוף רבי נחמן מספר על הבן שעיניו שכלו וליבו נאטמו בפני העולם החיצון והוא חי חיים של צער וייסורים. לעומת זאת הבן התם חי את חייו בתמימות ופשיטות והיה שמח בחלקו ובכל מעשה ידיו.
היום המשיך להיות מורכב מסיבות אישיות שלא אפרט כרגע. מחזק בליבי את התחושה של כישלון.
אחרי שהשכבתי את הקטנה. התיישבתי בסלון. גללתי בטלפון. היה היום כנס בוגרות במדרשה שלי. בכלל לא שקלתי להגיע. איפה אני בכלל. הרבה יותר מידי טריגרים. בערב נכנסתי בוואטסאפ לתמונות שמישהי העלתה. זה שבר אותי. לראות חברות שהיו כל כך קרובות, עם כיסוי ראש, עם בטן בהיריון מתקדם. אני אפילו לא הייתי בחתונה שלהן. אין לי מושג מי הבעל שלהן. פתאום צפה בי שוב הקנאה. מבעבעת בתוכי. על החיים שרציתי לחיות. על החיים שחשבתי שהם יהפכו אותי מאושרת. על הדרך הארוכה שעברתי בשביל זה. אבל פתאום אני מסתכלת על הפרצופים שלהן. אני לא רואה אושר. אני רואה עייפות. אני רואה קשיים. אני יודעת איך זה לחיות שם.
המירוץ אחרי הצניעות, להיכנס להיריון אחרי היריון, המירוץ להיות האישה הכי צדיקה. הכי עושה רצון בעלה. התחרות הסמויה בין הנשים. הקשיים בשלום בית שאי אפשר לדבר עליהם עם אף אחד.
פתאום אני בכלל לא מקנאה אני חושבת על כל הגברים החרדים הנשואים שהתחילו איתי מאז שהתגרשתי. על כל האנשים שחיים בהסתר. בכלוב, בפייסבוק, בחיים כפולים, אני כל כל מבינה אותם, אני בכלל לא שופטת, מי אני בכלל, כמה שאלו ניסיונות קשים מנשוא, לחיות בזוגיות בלי אהבה, בלי אינטימיות, בלי תשוקה, בלי בעירה פנימית.
גם אני הייתי שם. לקח לי זמן להתעורר אבל אני מודה להשם כל יום שהתעוררתי לפני שהיה מאוחר מידי. התחושה הזו של התמוטטות מוסד הנישואין מערערת אותי מאוד. תחושה של פנטזיה שמתרסקת, חלום שמתנפץ, כל מה שהאמנתי בו נופל כמו מגדל קלפים. קדושה. איש ואישה זכו שכינה ביניהם. לא זכו אש אוכלתם.
אבל אני יודעת שיש אמת. אין לי כלל ספק. אני עדיין מחפשת אותה. דופקת על דלתות. מבקשת את שאהבה נפשי. עוד לא אמרתי נואש. אני יודעת שזה קיים. בדרך שלי, שמתאימה לי, שמשמחת אותי, שמספקת אותי, שמעניקה לי חיות ולא כמילה.
ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה. בוודאי גם שם נמצא השם יתברך.
