המקום: קאנטרי העלייה, נווה שאנן, תל אביב
הזמן: 30.8.2025, יום שבת ב15:42
ההקשר: החיים טובים לאחרונה
כבר תקופה שאני מבריז מאימונים, אבל היום החלטתי לשבור את הסייקל. הגעתי לאימון ואחרי שסיימתי בסאונה, יצאתי שמח ומרוצה מהקאנטרי וישבתי עם כוס אמריקנו קר ופייסל, ושמתי פודקאסט מעניין באוזנייה על Ancient civilizations שאירח את האחד והיחיד, Graham Hancock. תחום שלאחרונה אני נכנס למחילת הארנב שלו, אבל זה נושא לדיון נפרד.
מולי ישב אחד מדרי הרחוב המוכרים בשכונה, בחור צעיר יחסית עם כמה קעקועים על גופו. הוא נצפה תדיר עטוף בשמיכה מסתובב בקרבת הקאנטרי, מלקט בדלי סיגריות מהרצפה ומבקש מהעוברים והשבים סיגריה, קולה ואוכל. לפי סדר העדיפויות הזה.
ראיתי איך כולם מתעלמים ממנו וממשיכים ללכת, לא יוצרים קשר עין, בדיוק מה שאני עשיתי אלפי פעמים.
אבל הפעם משהו היה שונה, זה כאב לי.
אולי זה סרטון הפוסט טראומה של אודי כגן, אבל היה לי סימפטיה, ורציתי לעזור לו.
אז הלכתי לסופר בכיכר של הקאנטרי וקניתי קולה גדול, וקופסאת סיגריות והבאתי לו אותן.
הוא הודה לי, אמר שאני מלך, ואני הרגשתי טוב.
הוא ביקש אוכל, הוא רעב. הבאתי לו גם כריך טונה מהחנות ליד, התיישבתי בחזרה איפה שישבתי והרגשתי את מבטי ההערצה של כל האנשים מסביב.
זה לא הסיבה שעשיתי את זה, אבל זה היה מדהים.
מישהו פצח איתי בשיחה וניסה להבין האם אני מיליונר וקיווה למצוא דרכי עבודה.
תוך כדי שהוא מספר לי את צרותיו, הבנתי שתוך כדי האירוע, איבדתי את האוזניית airpod השמאלית שלי.
קמתי רגוע והלכתי לחפש אותה בדרך שעשיתי, ידעתי שתכף אשחזר את צעד ואמצא את האוזנייה האבודה.
שחזרתי אחרי דקה וחצי מהחנות לאיפה שהתחלתי, ראיתי את הקולה והכריך זרוקים על הספסל ואת האיש מתרחק במהרה לעבר האופק.
לא רק שאיבדתי את האוזנייה, אפילו לא עזרתי לו.
הרגשתי הכי מטומטם ביקום.
ישבתי ממורמר קלות על העולם, ועל המציאות.
לא יכולתי להמשיך את הפודקאסט עכשיו, היה לי את האוזנייה השנייה, אבל זה לא הרגיש אותו הדבר.
החלטתי לכתוב את זה, הרגיש לי כמו סיפור מצחיק.
ואז בזמן שאני כותב, עדיין עם כוס הקפה והפייסל, קיבלתי קלוזר.
זוג הומלסים הגיע לספסל, לקח את הקולה גדול והכריך טונה, וחלקו אותו ביניהם, התענגו עליו.
והם אפילו לא ידעו ממי זה הגיע. הרגשתי טוב שוב.
התחושה הטובה לא נמשכה הרבה זמן,הובחור המקורי הגיע אלי בריצה וניסה לבקש ממני את המצית, סירבתי, הוא הצליח לקבל מהשכן שלי, ועשה סמים קשים מטר ממני.
החברה שאכלו את הכריך והטונה סיימו לאכול ולשתות, העדפתי להסתכל עליהם, זה היה בדיוק בצד השני, חשבתי שזה יגרום לי להרגיש יותר טוב.
גם הם התחילו לעשות סמים קשים.
מה זה משנה? כלום לא משנה? שישכחו. שיעשנו ויזריקו ויסניפו את עצמם לדעת, זה מה שכולנו עושים בכל מקרה, פשוט לנו יש בית וכסף לסמים הטובים באמת
זה לא שמישהו יכול לעזור להם ולנו באמת.
אולי באמת הגיע הזמן לעזוב את נווה שאנן, ותל אביב בכלל.
אבל לפני זה צריך לקנות אוזניות חדשות, איזה תיק כלכלי נפל עלי.
החברה סיימו את הסמים הקשים וצעקו עלי האם יש לי סיגריה, לא יצרתי קשר עין והתעלמתי.