יום ששי
ממהרים לחזור לתל אביב, גשם שוטף, דיכאון רצחני, כמעט והולכים לבאר, ארוחת הורים במקום, עבודה לילית, ואיום לילי כפול, מכות במיטה בפעם השנייה היום, שינה גב אל גב.
יום שבת
ניכור בוקרי קל, ג'חנון, שעועית, ועוגות שמרים, מצוקה וחנייה, תליית 4 ווים, ניסיונות ראווה להתחננות, הודאת חוסר אונים מול הסבל, ליקוק הרצפה, המלפפון הגדול, החבלים, השוט, הבכי, הזיון שאחרי, הסלט הנפלא שבבית הקפה, וידוי,התחלפות מפתיעה , הרתיעה, הקולב, השוט, מילת בטחון, הזיון שאחרי, תותי לוחשת פק מי מאסטר, פאק מי סייר.
יום ראשון
אפור, השכמה, דווקא היה יום טוב שקרס מעודף תקוות וחבל שנמחק מן הזיכרון, היו בו צילומים, וצלעות, ערב שקט וליקוק תחת שאינו עולה יפה, ושיחה קשה לפני שהולכים לישון.
יום שני
ברוגז וחילופי האשמות קשות, החלטה קשה, ופרידה קשה עוד יותר, שיחת הטלפון על הרכבת, עסקה באחת עשר וחצי אלף שח, כיף במוסך, הלפני והאחרי היום הולדת של רוית, נחת בכתיבה ובמוזיקה.
יום שלישי
ביטולו של הסרט בשעה חמש, טבעת החברות, שני מרקים, פגישה מקרית בדרך לסדנה, ארבע שעות חופש, ההשפטה שאחר כך, כתם על החצאית הירוקה, העונש עם חגורה, והריחוף שאחרי.
יום רביעי
קמים מאוחר ולבד, להרגיש בבית, אביב מול עדן, עושים קניות, טלפון מן העבר, הבאסה שאחרי העונש והעונש שאחרי הבאסה ובכי תמרורים, עוגת גזר עצובה, וערב הזוי שכמעט מסתיים בפרידה.
יום חמישי
בוקר מפוצל, הטחת האשמות, פיוס קר ושיחה נוקבת על חופש ועדינות, פיצול נוסף בערב, תסכול ממוחשב, בריחה לאחר חצות, חזרה עם הזנב בין הרגליים ושטיפת כלים.
יום שישי
מסעדת צהריים, דיזינגוף וסרט, וארוחת ערב, הודעה דרמאטית על התנזרות מסקס, שקט שמתפוצץ בכעס, בכייה מכל הלב, הודאה בגעגועים ושינה מחובקת.
יום שבת
ארוחות צהריים נפרדות, עיון בטקסטים אמריקאים, מיפוי העדפות בבדסמ, שיח על צרכים, גמירה מהירה בפה, סלט נפלא ומרק, דיון על סבל ואשליה, ניתוח מתבונן באיקונוגראפיה ישועית, ולינה משותפת.
יום ראשון
העוקץ שבבאג 2000, עלבון בלתי נסבל, בריחה צפונה, התלבטויות קשות, חזרה מאוחרת.
יום שני
הודאה בניסיון אחרון, מפתח לשחרור קיטור, העיסוק החוזר בנדל"ן, קניות, חנות סקס מטריפה והבטחה להתנזרות, נר שני באווירה משפחתית, מרק סופני, משחקים משותפים, שחמט לילי, ורגשות שליליים.
יום שלישי
בוקר טוב בנחלה, אחר הצהרייים עם האקס, אובססיה חסרת תכלית והריב שמתלווה אליה, חילופי האשמות מכוערים, וידוי כואב ומתריס, והבהלה לצפון.
לפני 18 שנים. 28 בדצמבר 2005 בשעה 9:31
