לפעמים

לא ביקשתי את כל הים. רק קצת מים להרוות צימאון. זה הכל.
אתה מסתכל בי, אני מרגישה, אבל עיניך עוברות דרכי ומביטות הלאה, מאחוריי.
אני משכשכת רגליי במי העבר הרדודים, הדלוחים, עדיין, ולמרות הכל. ואתה, כדרכם של גברים, חי כבר בעתיד. הרי ברור שלעולם לא ניפגש באותו מימד.
אז מדוע לטרוח בכלל לקרוא את החריצים הזעירים שנקווים בזוויות עיניך, כשאתה עומד כך מולי?

אני לא צריכה את כל השמש כדי לראות קצת אור.
בשביל אלומה אחת מספיק גם מגדלור.
כמה עצוב שנותרו כל כך מעטים בעולם כולו.

{note to self: להסתפק במועט תמיד זו לא ענווה. זו סתם טיפשות}