לפעמים

אני מתרפקת על החורף כמו אישה על מאהב ששב מן הכפור.
כמה חבל שיש שמש ו-25 מעלות. זה סותר לי את הבאסה, כל האור הבוהק הזה.
רק בצבע הכחול העמוק של הים יש רמזים לאיזה חורף קטן.
התחלתי לרדת שלוש תחנות לפני היעד הסופי, רק כדי להרגיש שחוץ מהמשרד המעופש והבית המחניק, יש פה גם כוכב לכת עם אטמוספירה והכל. עננים, חתולים משתזפים על גדרות ואנשים, שחלקם נועצים בי מבטי תאווה נוכח המחשוף הבלתי מתוכנן בחולצתי, וחלקם מתעלמים ממני משל הייתי גרגר אבק על מטלית קיומם.
מאלה, כמו מאלה, אני לא מרוצה בעליל. גם ברחובות הלא מוכרים, הדחוסים והפתלתלים של העיר הזו, אי אפשר פשוט להיעלם קצת.
אבל זה בסדר, מכיוון ששגרת הלא-כלום הזו כבר מזמן לא מאכזבת אותי.
אני מנסה להקשיב לקולות שאופפים אותי, אבל בסוף תמיד נכנעת ומעדיפה את האובדנות של ניק קייב, שמטפטפת אליי דרך האוזניות של ה-mp ומחלחלת את דרכה לאט מתחת לעור.
בבית ארדים את עצמי שוב בתוך עננת אדי אלכוהול זול, ואז אולי סוף סוף כל הרעש הזה בתוכי יידם.