ELLE est moi

נו, ובכל זאת, הזמן עובר.

את מדמיינת לעצמך שהכל יראה בצורה מסוימת, מציירת לעצמך איזו תמונה של מה שחשבת שיהיה, ואז אלוהים מגיע ומורח לך את כל מה שציירת, מקמט את הציור זורק לפח ומוציא לך אחד אחר שהוא צייר ואומר עזבי, זה זה.

לפני ארבעה חודשים. יא אללה.

באמת כל כך הרבה דברים יכולים לקרות בארבעה חודשים.

בנתיים, ואולי לראשונה, בסך הכל ממש בסדר. אולי זו הפסקת הטיפול שאיפשרה לי רגע פשוט להיות בזוגיות, ולא לנסות למצוא על מה לדבר כל יום חמישי בטיפול. אולי זה שחרר קצת. לקחנו מזה מה שלקחנו מזה, ונתנו לעצמנו פשוט להיות ביחד רגע, בפני עצמנו. זה שחרר כל כך הרבה סטרס שאיך שהוא נוצר בינינו, לחץ שהופעל עליך ואיזו חרדה שנוצרה בתוכי.

במכתב שכתבתי לעצמי בינואר 25, לקראת ינואר 26 - כתבתי לעצמי להשתפר בתוך הזוגיות בינינו. מעניין מה היה הקונטקסט, אבל אני חושבת שאני מרגישה בתוכי איזו נינוחות שלא הייתה פעם. עלטה של סטרס שהוסרה, שמאפשרת לי פשוט לשים עליך ראש ולנוח. איזו מן תחושה כזו של יהיה בסדר.

פעם הייתי מקשיבה המון לפודקאסטים. ובאיזה פרק בפודקאסט שאני כבר לא זוכרת, מישהו שאל - אם לוקחים ספינה, ולאורך השנים מחליפים את כל הצוות שלה, ואת כל החלקים של הספינה - האם זו עדיין אותה ספינה? 

אולי הניסוח היה קצת אחר, אבל בגדול הרעיון הוא שאנחנו משתנים כל הזמן. גם אנחנו לא נשארים אותו דבר. אז כל תקיעות שהיא, תהפוך בסופו של דבר לתנועה ביום מן הימים. אם רק נהיה סבלניים מספיק. אם נהיה סבלניים מספיק, יבוא יום שבו ימרחו את הציור שציירת ויוציאו ממנו ציור חדש, כזה שלא דמיינת בכלל שיגיע. 

הקשבתי לאיזו הרצאה לא מזמן על טיפול, והפסיכולוג המרצה אמר משפט מאוד יפה בעיניי. מטרת הטיפול, בעיניו, היא - ״היכן שהיה הקפוא - יהיה הנמצא בתנועה״

וגם - 

"Because when spring comes, it melts the snow one flake at a time, and maybe I just witnessed the first flake melting."

קיצר - תהליכים. זמן. טראומה והחלמה. סבלנות. גדילה. התפתחות. התבגרות. השתנות.

למעלה, מעל הכותרת, הכלוב מציע לי ״התרצי לערוך את הטיוטה מלפני 6 חודשים במקום?״ ובסוף זה באמת כל הסיפור שלי פה. אני כותבת איזו שטות, איזה בלארפ שהיה לי במוח, ולפעמים לוחצת על ״פרסמי״ ולפעמים לא.

כמות ההגיגים שיש לי בטיוטות. זה לא נעים. זה לא נעים.

הזמן עובר מהר מדי.

בקרוב אקבל שוב התראה שהמנוי שלי עומד להיגמר וזה יהיה סימן שעברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שהייתי באמת אקטיבית פה.

הבעיה בנוכחות הלא עקבית שלי היא שאנשים פה באים והולכים ואני מפספסת את המומנט שבו הם הולכים ואז אין לי מושג מה בעצם קרה, אם בכלל מישהו יודע. (הברון בכפכפים למשל, לאן הוא הלך?)

בכלל, זו סיטואציה מוזרה לחשוב שאת מכירה אנשים רק כי את קוראת את הקישקע שלהם במרחב הווירטואלי. הם באים, הולכים, והם כינויים שיש מאחוריהם בני אדם אבל אין לי מושג מי הם באמת. ובזמן הזה, בכולה שנתיים שאני פה, כבר עברו פה כמה כאלה שהיו ונעלמו. כאלה שנהנתי לקרוא, שנהנתי להכיר.

גם אני נעלמתי להרבה אנשים. 

יש משהו באינטנסיביות של הכלוב שהיא מתאימה לי רק לפרק זמן קצר ואז נמאס לי. נמאס לי לנהל שיחות סקס עם אנשים זרים שאני לא באמת מכירה. החרמנות באה בגלים, בעיקר כשאין לה פורקן. היא מגיעה ונעלמת לתקופות, ואני כבר לא טורחת לנסות להשאיר אותה פה בסביבה.

החיים לפעמים פשוט קשים ומדכאים מדי. לפעמים זה אפילו עוד יותר מדכא אותי לכתוב פה, לשתף. ובסוף, ה״קישקע״ כביכול שאני מוציאה פה הוא קישקע מאוד ספציפי, מאוד ממודר. מאוד שמור ואסוף כי על אף שזה מרחב וירטואלי, כבר יצא לי לראות פה תמונות של אנשים שאני מכירה מהחיים האמיתיים. מה גם שבסוף מדובר בזוגיות, ויש דברים שאני לא יכולה לשתף פה.

לפעמים אני נזכרת בסרט דלתות מסתובבות, תוהה על רגעים בחיים שלי ואיך הם היו נראים אם משהו אחד קטן היה משתנה. אם לא הייתי לוקחת את הפנייה הנכונה ברגע הנכון.

חושבת הרבה על גיל ההתבגרות ועל איך הוא בנה אותי. חושבת על גילאי היסודי ועל ההתאקלמות. חושבת על טיפול ועל כמה אני כבר לא מסוגלת להתמסר לזה.

חושבת על חופש ועל כמה הוא רחוק ממני ובמקביל כמה אני זקוקה לו.

חושבת על זה שהכל זמני, ומרגיש מיותר, ולמה בכלל לעבוד כל כך קשה אם גם ככה מתים בסוף

הכל מורבידי רק בגלל שאני מתמודדת עם אבל בחיים המציאותיים. אבל גם כי פשוט נורא קשה לחיות פה, בארץ הזאת. בתקופה הזאת.

אני עייפה קצת והמחשבה על לחזור לחיים המטורפים הרגילים שלי לא מעודדת אותי, בכלל בכלל לא.

אני גיבורה גדולה כשאני מדברת עם אחרים ומעודדת אותם לקפוץ למים, אבל בתכלס - אם היה לי אומץ, הייתי עוזבת את כל מה שבניתי ומחפשת את עצמי מחדש.

כנראה שהבושה משאירה אותי במקום הזה,

ואולי התקווה שעוד כמה שנים זה יראה לי אחרת.

שיש לי דווקא מה לכתוב

אבל אין לי זמן וכוח לזה.

כנראה שכמו כל דבר בחיים שלי אם זה לא ביומן זה לא קורה.

יום ראשון

הדייט הבדסמי השבועי התחיל כערב ככל הערבים. לרגע, חשבתי ששכחת.

חזרנו הביתה מהעבודה, קצת ארגונים וסידורים, מכינים ארוחת ערב ומשלימים את הפרק של האח שלא ראינו מהערב שלפני כן.

כשסיימנו לאכול, קמתי למטבח להכניס את הכלים למדיח כשפתאום באת מאחורי ולחשת לי באוזן, רגע לפני שסיימתי למלא את המדיח,

לכי להתקלח ואז תחכי לי במיטה.

בנתיים, חזרת לסלון כאילו כלום לא קרה. רואה ערוץ 5, איזה משחק כדורגל לא ברור בין איקס לוואי. ממשיך ללגום מכוס הערק עם קוביית הקרח, והריח של הערק מגיע עד למטבח ואני מתחלחלת. 

סיימתי יותר מהר מהרגיל למלא את המדיח ורצתי למקלחת, ברור מה. התחלתי כבר להתרגש ולנסות לדמיין מה אתה מתכנן לנו הערב. אבל בכל זאת, לקחתי את הזמן לוודא שאני חלקה, נעימה, מריחה טוב. התנגבתי ונכנסתי ישר למיטה, ככה כמו שאני.

אוווו זה נחמד ככה, לשכב במיטה ולחכות, לעצום עיניים ולדמיין מה תביא הפעם. אולי נחזור להצלפות… אולי שעווה?… זה נחמד. זה נחמד. המוח מפליג למחוזות אחרים שבכלל לא נמצאים באותו איזור חיוג עם המציאות, שמגיעה ברגע שאתה קושר לי את יד שמאל למיטה.

אני מנסה להיזכר מתי בכלל החזרת את הקשירות למיטה, שהיו בבוידעם מאז שעברנו לגור ביחד. המחשבה חולפת מהר ממוחי כשגם יד ימין נקשרת ואני מאבדת את היכולת לזוז. 

כן… בטח תתחיל מדברים בקטנה, אני חושבת לעצמי. אולי קצת ספאנקים. נתחיל באיזי, לחזור לעניינים. לא צריך להתחיל מהכי מוגזם, נכנס לזה לאט ל…

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

מה? מה הקשר? המשפט שלך מוציא אותי מהדמיונות ואני שוב נמצאת במיטה, קשורה, מבולבלת מהפער בין מה שאני חשבתי שמתוכנן לי הערב לבין מה שאמרת עכשיו.

היד שלך עוברת ברפרוף לאורך יד שמאל שלי ומתקרבת לבית השחי שלי, אל הגבול המאוד ברור שהצבתי אי שם ביוני 2023, בשיחות הטלפון הראשונות שלנו.

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לא לא לא לא לא. היד שלך ממשיכה להתקרב ואני מרגישה את הגוף שלי מתכווץ ומתכונן ולחוץ ומפחד ומדוגדג אימים ולא יודעת איך להתמודד עם הדבר הזה בזמן שאני מנסה לברוח ולהזיז את עצמי מהיד המדגדגת שלך שמתקרבת אל בית השחי שלי במהירות.

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לאאאאא דיייייי די די די חחחחחח די די לא נו הכל רק לא זה פליז אני מתחננתתת

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לא אתה לא מביןןןן זה השטןןן אני לא יכולה חחחח די די די כבר מאמי די לאאאא

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לא לא פליז לא רק לא זה פליז נו לאאאא אני לא יכולה

אני מתגלגלת מצחוק, כואבת כולי, מנסה להתקפל ללא יכולת, מנסה לברוח וכל ניסיון כזה נגמר בכישלון.

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

יד שנייה מרפרפת על הדגדגן שלי והמוח שלי עוצר לרגע.

מה.

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

אתה ממשיך לדגדג ולהגיד את המנטרה שלך מצד אחד, ומעביר את היד השנייה שלך על הכוס שלי, שבגד בי וכבר כולי רטובה. מה? מאיפה? מה? למה.

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לאט לאט, המוח שלי נמחק.

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לאט לאט, אני כבר לא מרגישה כלום.

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לא את היד שמרפרפת על הכוס בעדינות,

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

ולא את היד השנייה, שמדגדגת כל מיני איזורים אסורים

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לאט לאט

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

בזמן שאתה ממשיך להגיד באותו הטון את המשפט הזה

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

המוח שלי נכנס לזן

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

ונרגע

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

ואני שוכבת לרגע בשקט

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לא זזה.

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

לא מדוגדגת.

זה לא מדגדג, זה רק בראש שלך.

זה רק בראש שלי.

ידיים על הברכיים, ראש מורכן. הרצפה קרה.

אני מחכה בעיניים עצומות ומשתדלת לא לספור את השניות שעוברות, מחכה לשמוע את הרשרוש של המפתחות כשאתה בא לפתוח את הדלת של הדירה.

סיכמנו שאחת לשבוע, כמו דייט שבועי, נעשה סשן וננסה להחזיר לחיינו את הבדסמ. סיכמנו שימי ראשון זה רעיון טוב, לפתוח את השבוע, ככה. ובזמן שאתה היית בעבודה ואני הייתי בזומים בחדר העבודה, שלחת לי הודעה עם הוראות הפעלה.

ב17:00, תחכי לי על הברכיים ליד הכניסה לבית, ראש מורכן.

אז אני מחכה. השעה 17:00, אני על הברכיים, ידיים על הברכיים, ראש מורכן. מחכה.

הזמן מרגיש כמו נצח והמחשבות שלי מרחפות - אני מנסה להבין מה התכניות להערב. קצת מתרגשת. קצת נרטבת. קוד הלבוש הוא עירום מלא, אבל לכבוד המצב גם הוצאתי את הקולר מהמגירה שליד המיטה ושמתי אותו סביב הצוואר, להזכיר לעצמי למי אני שייכת ומי שם עליי את הקולר הזה אי שם, לפני כמעט שנתיים. 

רשרוש של מפתחות בדלת ואני לרגע נדרכת. אני שומעת את הדלת נפתחת ואני מתנגדת לאינסטינקט של להרים אליך את המבט. אני רואה את הנעליים שלך לידי, ואתה לא אומר מילה בזמן שאתה סוגר את הדלת אחריך ונועל אותה.

״יפה״ אתה זורק לי, חולף על פניי ומניח את הארנק והמפתחות על האי במטבח. אני שומעת את אחד הארונות נפתחים ונשמע שאתה מוציא לעצמך כוס. המקרר נפתח, וממגירת הקרח אתה מוציא שתי קוביות קרח וזורק לתוך הכוס, שיוצרות יחד צליל נעים שמזכיר את הפרסומת של קוקה קולה. אני מחייכת לעצמי.

אתה הולך לאורכו של הסלון ואני כבר מנחשת שתמזוג לעצמך משהו לשתות. תוהה אם תתחשב בי הערב ותמזוג לעצמך משהו שהוא לא ערק, כדי שלא אסבול מהריח.

״אחח״ אתה מתיישב על הספה ואני תוהה אם שכחת שאני פה, מחכה לך בראש מורכן, כמו שאמרת לי. ומצד שני, הציפייה וההמתנה מטריפות אותי. נו, בטח על זה אתה בונה.

״בואי לפה -״ אני שומעת אותך ואני מתחילה להרים את עצמי לעמידה, כשאני שומעת אותך ממשיך את המשפט ״על ארבע״.

אני הולכת על ארבע וכל צעד מרגיש כמו השפלה. אני מרגישה קלאמזית ובטח נראית ממש נורא, אבל אני משתדלת בכל זאת להגיע לאיזור הספה, שם אני שוב מתיישבת, על השטיח, ידיים על הברכיים.

״תורידי לי את הנעליים״ אתה זורק הוראות בזמן שאתה לוחץ על השלט ופותח את ערוץ הספורט, וברקע אני מתחילה לשמוע את קולות האוהדים ואת השדרנים מתארים את המתרחש ברקע. אני פורמת את השרוכים ומורידה נעל ראשונה, אחריה גרב ואז נעל שניה ואז גרב שניה. 

אתה מניח בהפגנתיות ונינוחות את הרגל השמאלית על הברכיים שלי, ואני מבינה את הרמז מהר ומתחילה לעסות אותה, מרגישה כמו כלומניקית, שפחה, יושבת על השטיח ומעסה את כפות הרגליים שלך, בזמן שאתה פשוט מתעלם מקיומי, או מדי פעם זורק איזו הערה.

אני מרגישה את הלב שלי דופק ואני נבהלת, מבולבלת מהתחושות שאני מרגישה ועוד יותר ממה שקורה לי בין הרגליים. לא, זה לא היה אחד הדברים העיקריים שדיברנו עליהם, אי שם בהתחלת הקשר, בשיחות הראשונות. חוסר אונים? כן. כאב? כן. התמסרות? זו אני. אבל השפלה?! זה אף פעם לא עלה. ועם זאת, הרגע הקטן הזה בשבוע שעבר, בזמן שצפינו ב״אח הגדול״ ובלי לשים לב שלחת אותי להכין לך כוס ערק עם שתי קוביות קרח, בילבל אותי במובן הטוב של המילה.

כנראה שגם אתה קלטת את זה, אם כיוונת את הערב הראשון שלנו לשם. 

לפתע אתה מרים את כף הרגל שהייתה בכפות ידיי, ואתה שולח אותה אל הפרצוף שלי. ״תפתחי את הפה״ אתה אומר, כאילו זרקת את המילים לחלל האוויר ולא אכפת לך בכלל מה תהיה תגובתי. באוטומט, כאילו הפעלת אצלי משהו שהיה רדום כל כך הרבה זמן, אני פותחת את הפה ואתה דוחף את הרגל שלך. ״תלקקי״ אתה מוסיף וחוזר לצפות במשחק.

אני שומעת שאתה נהנה, וזה מגביר בי את המוטיבציה, כמו גם את הרטיבות בין הרגליים. אני שולחת את הידיים בחזרה לכף הרגל, לתת לה תמיכה ולהמשיך לעסות אותה בזמן שאני מלקקת את כף הרגל שלך ומסתכלת עליך נרגע ונהנה.

כשאתה מחליט, אתה מורה לי לעצור וללכת על ארבע מסביב לשולחן לצד השני, כך שאהיה נגישה יותר אל הרגל השנייה שלך. יחס שווה בכל זאת, אני חושבת לעצמי ומחייכת בלב. ובכל זאת, המבט שלי עולה אל הפנים שלך, ולמרות שאני מרגישה שכל נים בגוף שלי צועק לקום ולהגיד לך, ״נשמה! התבלבלתתתת״ - אני יושבת שם וממשיכה לעשות משהו שלא חשבתי שאי פעם אעשה,

רק כי אמרת.

ולא רק זה, אני אפילו נהנת מזה.

מי חשב שההשפלה, ההתעלמות, השירותיות יהפכו להנאה.

״בדקות הקרובות צפויות להתקבל התרעות באזורך…״

הטלפון שוב עושה צליל שכבר הפך לרגיל ואנחנו קמים להתארגן מהר. אני אוספת את השמלה שהסתובבתי איתה בבית במהלך היום ומתלבשת במהירות, נועלת כפכפים ומחכה לך ליד הדלת, בזמן שגם אתה מתלבש ולוקח איתך בקבוק מים.

״את רוצה שנחכה לאזעקה ואז נרד?״ אתה שואל, ואני עונה שאני מעדיפה שנרד עכשיו, שלא נצטרך לחכות בתור ונפספס את זמן ההגעה למקלט.

אנחנו יורדים במהירות אל המקלט ומופתעים לגלות שהמקלט עדיין ריק מאדם. אני מסתובבת אליך מופתעת, ולפני שאנחנו פונים אל שני הכיסאות הקבועים שלנו אתה לוקח את ידי ומוביל אותי לחדרון הקטן שמצאנו בזמן הטילים של החות׳ים, כשכולם הסתפקו בעמידה בחדר המדרגות ואנחנו ירדנו כמו ילדים טובים למקלט.

ואכן, בתוך המקלט, יש חדרון קטן ולא ברור, שגם לא משמש כשירותים, אלא פשוט מחיצה כזו, שאף אחד לא נכנס אליה. אנחנו נכנסים אל החדרון ואתה סוגר את הדלת בדיוק ברגע שאני מתחילה לשמוע את השכנים מתחילים להגיע למקלט ולעשות רעש.

חושך גמור. הלב עדיין דופק מההתרעה והחושים מתחדדים.

אני שומעת ריצ׳רץ׳ נפתח ואני מרגישה את היד שלך אוספת את הפנים שלי ומורידה אותי אל הברכיים.

הברכיים שלי משתפשפות על הרצפה המלוכלכת, בזמן שאתה מוביל את הפנים שלי ואת הפה שלי ישירות אל הזין שלך.

השפתיים שלי נוגעות בכיפה של הזין שלך, ואני מעבירה את הלשון מסביבה במעגל, מרטיבה את השפתיים ומכניסה את כולו לתוך הפה שלי. יוצאת ממך אנחה קטנה, אבל היא נבלעת בתוך הרעש שהשכנים מוציאים מהצד השני של המחיצה במקלט. אני מרגישה את היד שלך אוספת את השיער שלי ומושכת אותו מעט, כך שיוצרת לחץ על הקרקפת שלי, מה שמאפשר לך שליטה מלאה על כל תנועה של הראש שלי ואתה מוביל את את הזין שלך החוצה ופנימה בתוך הפה שלי, בהתחלה באיטיות ולאט לאט אתה מגביר מהירות, ויחד עם זה מגביר את חוסר האוויר שבריאות שלי, את כמות הרוק ומעלה את רפלקס ההקאה. הדמעות עולות בעיניי מפאניקה וכשהאזעקה מתחילה אתה עוצר לרגע.

אתה מושך אותי מהשיער למעלה, ואני עוד מבולבלת לחלוטין מהסיטואציה ומנסה להסדיר נשימה, ואתה מסובב אותי ומוריד את הראש שלי למטה, בעוד הידיים שלי תופסות את הקיר שמולי כדי לשמור על שיווי משקל. בזריזות אתה מפשיל את התחתונים שלי ומבעד לרעש של השכנים שמדברים ומנסים להבין כמה זמן יצטרכו להישאר, והאם הבומים היו נפילה או יירוט, אני שומעת קול של יריקה ומיד אחרי זה אני מרגישה את הקצה של הזין שלך מתחכך בעור שלי, רגע לפני שאתה חודר אליי.

״לאט״, אני חצי לוחשת חצי אומרת, ואתה חצי מתחשב וחצי לא, ונכנס קצת לאט וסוגר את החדירה במכה. אתה נותן לזין שלך רגע להרגיש את הכוס שלי מתכווץ עליו ועוצר לרגע, מחכה שהבומים יגמרו.

השכנים עדיין בשלהם, מבעד למחיצה. פותחים חטיפים, מקשיבים לרדיו שכרגע רק משמיע מנגינה עד שיחזרו השדרנים כדי לעדכן מתי אפשר לצאת מהמקלט.

ואתה, בנתיים, מתחיל לנוע בתוכי. אני, מקופלת, עם ידיים מושטות קדימה מחזיקות את הקיר כאילו חיי תלויים בכך, מנסה לשמור על שיווי משקל ולא לעוף קדימה בזמן שאתה מחזיק בlove handles שלי ומזיין אותי בלי התחשבות.

כן, מחר אני אקום עם סימנים סגולים בדיוק שם.

ברגע של ביטחון אני משחררת יד אחת מהקיר ומושיטה אותה אל הדגדגן, וכל אחד עובד בקצב משלו - אתה, מאחור, מחזיק אותי ומזיין אותי ואני עם היד על הדגדגן כשחקנית חיזוק. 

בסרטים, שנינו גומרים באותו הזמן בדיוק כשהרדיו אומר שאפשר לצאת מהמקלט. במציאות, אני גומרת ראשונה, הרגליים רועדות ואני כמעט מתרסקת על הרצפה אלמלא היית תופס אותי וממשיך עד שאני מרגישה אותך גומר בתוכי.

אתה מניח שתי ידיים על הקיר, ממש מעליי, והפנים שלך צמודות לאוזן שלי ואני שומעת אותך מתנשף.

ברקע, אחד השכנים אומר - ״אמרו שאפשר לצאת מהמקלט״ ואנחנו קצת צוחקים לעצמנו, מנסים להסדיר נשימה. אני מסתובבת אליך לחיבוק ומרימה את הראש לנשיקה, ואנחנו מחכים עוד כמה דקות לפני שאנחנו יוצאים בחזרה הביתה.

מעניין לאן נעלם הערב הזוג הצעיר שכל ערב יושב על שני הכיסאות המתקפלים בפינה.

אחרי יום שלם של בכי במיטה הצלחתי לשחרר קצת מכל הימים האחרונים שגמרו ושאבו ממני כל טיפת כח אפשרית.

אחרי יום שלם של בכי, פריקה, מנוחה, חיבוק ארוך, ליטופים, מקלחת, שירותיות, פרק של האח ואוכל טוב.

כל אלה, כוס יין ושני ביסים בתחת.

ואולי אולי הלילה לא תהיה אזעקה ונישן לילה שלם רצוף.

אולי.

אם אני פה שוב וכותבת כל כך הרבה, סימן שמשהו לא טוב.

בכל מקרה, היות שאני כבר פה ומסתובבת וקוראת וחושבת פתאום על סקס, פתאום נזכרתי בבחור האחרון שיצאתי איתו לדייט ומסתבר שבדיוק שנה שלמה עברה.

מתישהוא, ואני לא זוכרת בדיוק מתי, סגרתי את הטינדר וויתרתי על להכיר בחוץ. אולי הייתי עייפה מדי, אולי הזוגיות בינינו הובילה אותי למחשבה שזה לא נכון כרגע.

המחשבות שלי לגבי זה משתנות כל הזמן, היתרונות והחסרונות של זוגיות פתוחה והיכולת להחזיק ולתחזק ולשמור על זה.

אני זוכרת שכשהייתי בת 20, ורק השתחררתי מהצבא, עבדתי בתור טבחית בבר, ועבד איתי טבח אחר שהיה בזוגיות פתוחה עם מישהי. כשהוא היה נפגש עם מישהי אצלם בבית, בת הזוג הייתה באה לשבת איתי בבר והיינו יושבות לדבר. אני זוכרת כמה קינאתי בהם, ואיך התרגשתי לגלות עולם חדש שבו אפשר גם וגם. אפשר להיות בזוגיות, לאהוב, ועדיין לשכב עם אחרים ולהנות ולהרגיש שזה בסדר. לא להרגיש כלואה בתוך קשר, שהגבר שלי אוסר עליי לדבר עם גברים אחרים ודורש שאנתק קשרים עם חברים טובים שלי רק כי הם ממין זכר.

לא הרבה אחרי שהטבח ההוא התפטר, הכרתי מישהו והתחלנו לצאת. בדייט הראשון הוא אמר שהוא קנאי, ואני, בטיפשותי, לא ייחסתי לזה חשיבות. הפכנו לזוג די מהר ובאחת הפעמים כששכבנו ביחד במיטה, אולי אחרי סקס, אמרתי לו שהייתי רוצה לנסות להיות בזוגיות פתוחה. הוא נבהל, לא הסכים, ואני שיחררתי וויתרתי. שנה אחר כך היינו בזוגיות פתוחה חד צדדית, כשהוא הצד הפתוח שמותר לו לעשות מה שבא לו, וממני מצופה לחכות בבית אחרי העבודה עד שהגבר שלי יגיע.

והנה, אני בזוגיות השלישית הארוכה שלי. 2 קנאים היו ועכשיו הוא לא. אבל עכשיו אני כבר אחרי כל כך הרבה שנים בחוץ באפליקציות, עכשיו אני כבר חיה פצועה וכאובה מכל מה שעברתי בשנים האלה, שם בחוץ. אני מדמיינת דייטים קלילים שנגמרים בסקס כיפי בלי מחויבות, אבל המציאות פשוט אחרת. 

גם אותו בחור של 16/06/2024, שכזיכרון אני רוצה להגיד שהיה נעים ונחמד וכיפי וקליל, באמת התחיל ככזה ונגמר בתחושת קרינג׳ ורצון שלי לברוח מגבר שמתחכך בשמלה שלי, מלכלך אותה בשפיך, ומצפה שנשכב שוב אחרי שהתלבשתי ואמרתי שאני רוצה ללכת ושיפתח לי את השער של החנייה.

אפילו הזיכרון הזה, שבאמת היה יחסית בסדר, מלווה בבאסה, באכזבה, בלהתעקש שיכבדו את הגבולות שלי בפעם הראשונה שאני אומרת לא.

ואז זה מחזיר אותי להיום, לאלסט של השנתיים האחרונות, שנמצאת סוף סוף בזוגיות שהיא חלמה עליה, ובכל זאת בשנתיים האחרונות יצאה לשני דייטים. וכל זיכרון כזה, כל גבר שיצאתי איתו לדייט והפעיל עליי קצת יותר מדי לחץ, מחזיר ומשחזר ומחזק את החרדה והפחד מגברים. הפחד הלא באמת רציונלי הזה, אבל שהקשר אצלי במוח כבר כל כך התבסס, שאני כבר לא יודעת אם אי פעם יהיה אפשר להתיר את הקשר הזה.

ובסוף, אני נשארת עם גבר אחד בעולם הזה שאני סומכת עליו שלא יפגע בי, שלא יפצע לי את הלב, שיכבד את הגבולות שלי, שידאג ויחבק ויאהב אותי.

והנה, מסתבר שגם אני יוצרת פיצול בין סקס שהוא בהכרח טראומתי במידה מסוימת, לבין זוגיות ואהבה.

פעם (לפני שנתיים, כשהכרתי את הכלוב 😂) הייתי קוראת הרבה וכותבת הרבה על פירוק והרכבה. הפנטזיה הזו שהשולט שלי יפרק אותי וירכיב אותי מחדש, בצורה טובה וחזקה יותר. חשבתי שכל סשן יצליח להביא אותי למקומות אחרים, ישחרר את הכבלים, יוריד ממני את החרדות והפחדים. פעם.

ועמוסים

ומייאשים

אז גם איראן וכל המשתמע מזה.

רק בתקופות כאלה, כשפתאום אני בבית וכביכול יש לי שקט (בין שתי העבודות החיוניות שאני מתחזקת, לצערי 🤦🏻‍♀️) אני מצליחה למצוא רגע לפתוח את הכלוב, לראות מה נשמע, להיזכר בזה שיש סקס בעולם הזה והוא גם יכול להיות בדסמי.

עוד פוסט על כמה שבדסמ הפך למילה בשפה זרה שאני כבר לא מכירה. עוד פוסט של געגועים, עייפות, תסכול, עיניים דומעות.

עוד ערב כזה של להיכנס למיטה ולדמיין עתיד קצת יותר טוב, בתוך מציאות לא קלה בכלל.

עוד להכיל את כולם, עד שכבר אין, ודי.

וגם, אפשר לדבר על הזומים המיותרים האלה בכל מקום? למה צריך לדבר כל כך הרבה? למה צריך לפתוח כל בוקר בשיח רגשי לילדים? שחררו אותנו תנו לישון. הכל שטויות גם ככה.

תמיד אחרי כמה ימים טובים כאלה, בשילוב עם זה שאני לפני מחזור, ושאתה לא פה, או שבעצם אני פה לבד, אני הכי מתגעגעת אליך.

הכי הייתי רוצה לשים עליך ראש עכשיו, להקשיב לך מדבר על הא ודא, להשוות סרטונים מהאינסטגרם והטיק טוק, לנשק וללטף אותך, לצחוק מהחיקויים שלך והמשפטים האהובים עליך.

היה לי יום שלם בבית, לבד. יצאתי רק לסיבוב קניות קצרצר, אפילו לא עשיתי את כל מה שתכננתי לעשות. את שאר הזמן ביליתי מול הטלויזיה, צופה שוב בפעם השלישית כמדומני בלוציפר בנטפליקס, קמה מדי פעם כדי להכין משהו קליל לאכול או לפתוח שקית תפוציפס מהמזווה ולחזור בחזרה לספה.

איכשהוא 12 השעות האלה עברו מהר מדי, כמו בכל יום חופש כזה. שאמנם קורה פעם באף פעם, אבל.. נו מילא.

משבר קיומי קטן ורצון לפרוש מהעבודה מלווה אותי בתקופה האחרונה, ואני נשארת במחשבה אם יש אנשים שבאמת נהנים מהעבודה שלהם עד כדי כך, שאין אפילו רגע אחד של שבירה ורצון לעזוב הכל? ואיך מתמודדים עם השחיקה הזו?

לפעמים אני חושבת שהיה יותר קל אז, בחו״ל, כשיכולתי לטוס כל חודש ליעד אחר לסופ״ש קצר או ארוך, כדי לצאת מהשחיקה היומיומית הזו של עבודה שינה עבודה שינה.

מתחת לחלון עוברת שכנה שפוגשת שכן, ״מה איתך?״ היא שואלת והוא עונה שבסדר. היא זורקת ״נגמר לנו החג, הא?״ והטיימינג של המשפט הזה… מוסיף לייאוש שכבר קיים.

מצד שני, אני לא בטוחה שחופשה הפעם הייתה פותרת את זה. אני עדיין מנסה לגמרי להבין מה קורה לי, מה זה הייאוש הזה שפתאום נפל עליי בתקופה האחרונה.

התחושה המייאשת הזאת, הסיזיפית, היומיומית, של אותו דבר שלא מתקדם לשום מקום שמלווה אותי בעבודה. רגעים כה מועטים שדברים אשכרה קורים ומתקדמים. וככל שאני יותר ככה, ככה יותר קשה לי להמשיך לדבוק באחדות העם שאני מנסה להחזיק, וכל מה שבא לי זה להיות קרובה לאנשים שדומים לרקע שבו גדלתי. המאמץ הזה כל כך מעייף, שלפעמים כבר אין לי כח יותר לנסות להבין עולמות שונים משלי.

לפחות יש לי את המיטה שלך, כמו איזה זמן חופשה, כאילו יש בועה מסביב לחדר הזה, והזמן עוצר מלכת, ואני יכולה לשכוח לרגע מהצרות של יום ראשון שבקרוב יגיעו, ומעוד שבוע ארוך אבל קצר ועמוס לעייפה.

תודה שדאגת שאשאר היום בבית לנוח. כמו שאתה מכיר אותי, אם לא היית עושה את זה, כנראה שהייתי מוצאת דרך לעשות דברים במקום לנוח. תודה שאתה חושב ודואג לי, ויודע יותר טוב ממני מה אני צריכה.