אם הייתם, ונהנתם, שתפו אותי בהמלצות ❤️
אנחנו מתכננים לטוס בקרוב.
וגם, עלו בי מחשבות על הקיט קאט, אז - כן? או לא? או מקום אחר שמומלץ? אוברייטד? מה הדיבור? לא מאוד ברור לי מהביקורות. וגם, מה הצפי לעמידה בתור, כי זה עלול להיות דיל ברייקר מבחינתי.
אחת,
4 נשים מהסביבה הקרובה שלי בהיריון, ואני חושבת שאני ב200% מדחיקה את זה. איף. אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם אובדן החברות הזה, זה פשוט שם. יודעת שזה יקרה, כמו שקרה כבר בעבר.
כן, חברויות משתנות. אני יודעת. כבר עברתי את הסאגה של אנשים נכנסים לזוגיות ונעלמים מחיי, ואז עכשיו, כיאה לגיל 30+, ההיריוניות נעלמות מחיי.
שתיים,
ובהמשך לאחת, המרחק ביני לבין ילדים גדל מיום ליום. אני לא יודעת אם זה הסביבה הזו, שאני מרגישה שקצת בגדה והשאירה אותי לבד בחוסר החשק והרצון, או שזו העבודה וההסתכלות על הורות וכל מה שהיא מביאה איתה.
שלוש,
אבא שלי תמיד אמר לי, שצריך לשאול תמיד - what’s in it for me? וככה להבין איך אנשים פועלים בעולם. הוא אמר את זה כדי לשכנע אחרים, ואם נבין מה גורם לאנשים לפעול, אז יהיה אפשר לשכנע אותם. אבל, כשאני חושבת על הטיפול האחרון, וwhat’s in it for me, עולה בי השאלה אם המצב הנוכחי גם משרת את הרצון שלי לדחות את הקץ עם נישואים, עם ילדים.
ארבע,
משום מה, בראש שלי, הזמן הסטנדרטי לזוג להיות ביחד לפני שמחליטים להתחתן הוא 7-8 שנים. והמינימום זה כזה 3-4 שנים. וכן, אני יודעת, זה אולי גם עניין של גיל, ויש הבדל בין להתחיל לצאת עם מישהו בגיל 20 לבין להתחיל לצאת עם מישהו בגיל 30. אבל גם,
חמש,
למה בעצם מתחתנים? אני כן עסוקה במחשבות על זה, בעיקר כי אני מבינה שזו דרישה של החברה ממני. אבל אני לא מצליחה להבין, אפרופו שלוש, what’s in it for me. למה חתונה זה דבר חשוב? מה יהיה ביום שאחרי שיהיה שונה מהיום שלפני? האם האירוע בפני אנשים הוא מה שצריך כדי ״להתחייב״ אחד לשנייה?
גם ככה בוגדים, גם ככה מתגרשים, גם ככה זה יכול להיגמר בכל רגע. אז כאילו, חתונה? מה הפואנטה?
שש,
קצת גם מה יהיה עם החיים האלה? כאילו, הגענו כבר לrock bottom? מתי ישחררו את החטופים כבר? מתי יהיה אפשר לחזור לנשום? מתי יהיה פה שפוי? הבטן שלי כואבת ומתהפכת בכל רגע של מחשבה על כל חטוף שעדיין שם, על כל שב, על כל חלל שחזר. על כל החיילים. והבעיה היא שהנפש והגוף לא יכולים באמת להכיל את כל זה. והכל פשוט דאון.
שבע,
מה הלו״ז עם כדורים? יעני, תרופות פסיכיאטריות וריטלין והכל. נכון שהכל לא שפוי והופך להיות יותר ויותר לא שפוי, אבל כאילו, לא מרגיש לכם שהאחוזים ממש גדלו בתקופה האחרונה? וכל זה ביחד עם הצמצום של הטיפול הפסיכולוגי והפיכתו לקצר-קצר-קצר מועד, עד כדי לא משמעותי (בציבורי). כאילו רק עשירים יכולים לממן טיפול פסיכולוגי ארוך טווח.
לא שאני נגד טיפול תרופתי. אני אפילו בעד. פשוט תוהה אם זה צריך להיות הראשון בדרך? או לפחות יד ביד עם טיפול נוסף כלשהוא? ליווי? משהו?
שמונה,
המדריכה אמרה שאני נשמעת מהורהרת. אני באמת, אכן, מהורהרת. אבל בעיקר בעיקר, מרגישה בודדה קצת. מרגישה שהדמעות על הקצה וכל פעם אני קצת מחזיקה אותן יותר. ואני לא אוהבת להרגיש בודדה. אני לא אוהבת לבכות בגלל בדידות.
אבל מצד שני,
תשע,
החיים משתנים, חברויות משתנות, אנשים משתנים. משהו קורה, ובתוך כל הדבר הזה גם אני כנראה משתנה. גם אני קצת נסגרת לתוך תוכי. קצת מוותרת על המאבק הזה של להיפתח, לסמוך, להתחבק, להישען.
עשר,
חייבת להפסיק לחשוב כל כך הרבה מחשבות ביום.
לפעמים אני שוכחת מקיומו של הכלוב. לפעמים אני רחוקה, מנותקת, כה עסוקה ביומיום שאני בכלל לא נכנסת.
לפעמים, יש לי יותר זמן ואני מרשה לעצמי לחזור להתעדכן בבלוגים שלא קראתי כבר תקופה ארוכה. מנסה להיזכר ברגעים הראשונים שלי באתר, בסשנים המועטים שהיו לנו בתחילת הדרך.
לפעמים אני תוהה אם לא הגיע הזמן שאשחרר את הבדסמ שגם ככה לא פעיל בחיי. לפעמים.
לפעמים עצוב לי שאני פחדנית מדי, שומרת על עצמי מדי, חוששת לחיי מדי, בשביל לצאת להרפתקאות אמיתיות. מצד שני, to be a woman, זר לא יבין. ואני נשארת עם התחושה שהרבה דברים בסוף ישארו בפנטזיה, במחשבות, כדי לשמור ולהגן על הנפש מסכנת ההתרסקות.
אולי, אם הייתי קצת יותר, או קצת פחות, אז זה היה יותר קל. אבל משהו באמצע הזה שאני נמצאת בו, שהוא חרד נורא ומצד שני רוצה לחוות, משאיר באיזה כלום ושום דבר. באיזה קונפנזון, כדבריה של נסרין.
הרי בעצם, אין שום מניעה, ועם זאת, הסופר אגו הנוקשה הזה רב עם האיד ומנסה להגן עליי ממוות אפשרי.
לפעמים, יש לי חשק לפתוח יוזר אנונימי אחר, כזה שלא מוכר בפני אף אחד חוץ ממני, בו אוכל לכתוב הכל הכל בלי פילטרים. כמו שהיה לי פעם, בימי הישראבלוג. אני חושבת שנתתי לעצמי את הכינוי מריאן שם.
הבאסה היא, שאין לי שום גישה לבלוג הזה ואין לי מושג מה כתבתי בו, וקצת חבל.
טיפול זה דבר הו כה מתיש והו כה מייאש.
התחושה הזו של לחזור הביתה מיד אחרי, להישאר עם התחושות הקשות. עם המרחק, עם הצורך באוויר לנשימה. עם העננה הזאת שמרחפת. עם הלבד, הבדידות.
בתקופה כזו שהכל קצת מעורער, בעיקר האמונה שלי במקצוע שלי. יום אחד אני משמעותית לאדם אחד, יום אחר אני מאכזבת. אפילו לרגעים בתוך היום אני מרשה לעצמי לטפוח לעצמי על השכם כשאני מגיעה עם מטופל לתובנה, ורגע אחרי זה אני מקבלת צעקות שאני לא מעניקה את הטיפול הנחוץ לאדם אחר. לרגע אני מאמינה שזה יכול לעזור, ורגע לאחר מכן אבא שואל על התקדמות הטיפול של הבת שלו, ואני נעה בכיסא בחוסר נוחות, תוהה מה לענות על זה.
והתסכול הזה וחוסר האונים וחוסר הוודאות שמלווים טיפול פסיכולוגי הם קשים, ולפעמים קשה מנשוא. ולפעמים אני המטופלת שקשה לה להחזיק את חוסר האונים וחוסר הוודאות והאם אי פעם יהיה שינוי, ולפעמים אני המטפלת שיושבת מול מטופל מתוסכל שרוצה שכבר יהיה שינוי, וכמה זה קשה על גבול הבלתי אפשרי להצליח לשהות במקום הזה, לספוג את התוקפנות והכעס והתסכול והעייפות, לא לפחד מזה, ועמוק בפנים להחזיק את התקווה שיהיה טוב יותר.
זה קשה. אני מוצאת את עצמי עושה טעויות על ימין ועל שמאל בתוך כל הדבר הזה. עושה טעויות בבית, בזוגיות, מפספסת דברים שהייתי צריכה לשים לב אליהם. מתנצלת על פליטות פה פוגעניות.
מצד שני, מה החיים האלה בלי לסבול קצת, בלי להרגיש שקשה, בלי לטפס על ההר ולקוות שיום אחד תגיעי לפסגה?
הלכתי לישון מאוחר. לא מאוחר מדי, אבל עדיין. שכבתי במיטה וכעסתי עליך שאתה הצלחת להירדם כל כך מוקדם, כל כך עמוק, כל כך שליו, בזמן שאני שוכבת במיטה ומנסה להירדם, מנסה להרגיע את המחשבות, את העלבון מהדחייה, את הכעס, את העצב, את החרדות והפחדים וחוסר הביטחון שלי.
אני קמה בבוקר ומרגישה שאני עייפה, עייפה נפשית. מוצפת, תשושה, ״אין לי כח״ אני רוצה לכתוב לך, ומפחדת שלא תצליח להחזיק את זה איתי. מחכה לי יום עמוס, ואין לי זמן לעצור רגע להתקשר ולדבר איתך על הכל. אז במקום זה אני בישיבה על הבוקר, חושבת על יחסי הכוחות, על אין לי כח אל מול כל הכוח שיש בעולם.
לא בא לי לכעוס, בא לי שזה יעבור כבר. לא בא לי לדחוק ולדחוס את הרגשות האלה לכדור קטן ולדחוף עמוק לתוך הבטן.
כשהייתי קטנה, לא ברור למה, אף פעם לא הייתה לי תקופת איכס בנים. תמיד רדפתי אחריהם בגן, הכרחתי אותם להיות חברים שלי.
אחר כך, בבית הספר היסודי, בשנים הראשונות, הייתי כותבת ל3 בנים ספציפיים מכתבים ומציעה להם להיות חברים שלי ״רוצה להיות חבר שלי? תסמן כן / לא״ ולא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות, כן כן לא לא. רציתי להיות מאוהבת, רציתי שיהיה לי חבר.
באמצע כיתה ג׳, אחרי שכתבתי ברכה כזאת ליום ההולדת של אוהד, באמצע שיעור הוא מסתכל עליי ועושה לי ״פססט״ ולוחש לי תוך נענוע הראש - ״לא״. ואני, בכלל לא הבנתי. עד שנפל לי האסימון שהוא מתכוון לברכת יום ההולדת שכתבתי לו.
אני חושבת שההורים שלי חשבו שזה חמוד, שזה אמיץ, שאני ככה. שולחת ברכות לבנים בכיתה ומציעה להם להיות חברים שלי. ״איזה ילדה אמיצה״ אני מדמיינת אותם אומרים לעצמם.
אבל היה משהו ברגע הזה, שכל כך הביך אותי. אולי כי התעלמו מזה עד אותו הרגע, אולי כי זה היה הצעד הראשון לפני החרם שעתיד להגיע אוטוטו.
אני זוכרת במיוחד את הרגע הזה והרגע שבא אחריו, שאני בבית בחדר מקלחת, עומדת ומסתכלת מהחלון וחושבת לעצמי על רגע הדחייה הזה, ומבטיחה לעצמי - הוא עוד יחזור על 4. הוא עוד יתחנן להיות שלי.
זה רגע כזה שחזרתי אליו שוב ושוב ושוב בטיפול. הרגע הזה במקלחת, הרגע המכונן הזה, שבו אני מחליטה להחזיר לעצמי את הכוח, לשמור על עצמי. להיות היד העליונה בהורדות ידיים, לכופף, לנצח, להצליח, לחייך חיוך של ״אמרתי לך״. להיות בעמדה של כוח, ולא בעמדה של נחיתות.
ומאז, החיים מתחלקים ליחסי הכוחות - לפעמים את למטה, לפעמים את למעלה.
כשאת למטה, זה בלתי נסבל. זה חרם, זה הצקות בבית הספר, לגלוגים וגיחוכים על מי שאני. זה בכי אינסופי, זה עצירת נשימה, זה הקאות, זה הצפה רגשית, זה קשה מנשוא.
כשאת למעלה, זה גם בלתי נסבל. כי זה זמני, זה יעבור.
אבל הרגעים הקטנים האלה שייחלתי והתפללתי אליהם באו בעתיד וחיזקו את המקום של הכוח - כשאוהד שלח לי הודעה אחרי הצבא, והציע לי לצאת. זה דניאל, שהיה מלך השכבה, שניסה להתחיל איתי במסנג׳ר של הפייסבוק לפני שנתיים, ויכולתי להיות הפעם המלגלגת (בלב, לא בפניו) ולהגיד לו שאני לא מעוניינת. זה ע׳, שחזר אחרי שנתיים להתחיל איתי אחרי שהשאיר אותי נטושה על המדרגות עם לב שבור.
והרגשתי חזקה, הרגשתי שהכוח נמצא אצלי, ידי על העליונה.
כאילו התבקש שאגיע לBDSM, הרי הוא משחק ביחסי כוחות. זה היה סדיסטי ואכזרי מדי אם הייתי ״שולטת״ שמכפיפה גברים לרצוני כנקמה על הבנים שלא רצו אותי בילדות, ומצאתי את עצמי מעוניינת שישלטו בי, כמו איזה מן שחזור של הרגעים האלה של חוסר האונים, הבושה וההשפלה, שחוויתי בבית הספר היסודי.
האם זה דרמטי? לא. מעניין שאני כותבת את הפסקה הזו ועולה קול ביקורתי של - תגידי, מה את רצינית? זו הדרמה שלך? שילדים ביסודי עשו עלייך חרם? ככה את מסבירה את הBDSM שלך, בעוד נשים שעברו קשיים *אמיתיים* משחזרות את זה ומספרות פה על החיים שלהן בכלוב, מתמודדות עם הזוועות. והנה אני, ילדת שמנת שעברה חרם קטן, מנסה לטוות חוט מקשר בין החרם שעברתי ביסודי ליחסי הכוחות שאני מחפשת בבגרות.
והנה אני עכשיו, בחוסר אונים וחוסר שליטה על כל דבר שקורה. מנסה להחזיר לעצמי את הכוחות ולנהל את הסיטואציה, נמצאת במצב שבו אני לא יכולה לעשות כלום, זה לא בשליטתי בכלל בכלל. אתה מקבל ההחלטות, במודע או שלא במודע, אם לעשות כך או אחרת, ואני נתונה לחסדיך.
בניתי איזה פוסט בראש לאורך הבוקר, בין הנסיעות ברכב לבין הישיבות, ודווקא כשאני מוצאת את החמש דקות האלה לכתוב, זה יוצא לא קוהרנטי, מבולגן, כאוטי, חסר נרטיב, קופץ קדימה ואחורה בזמן. קצת מבולבלת, וחוששת, ובכל זאת.
זוגיות, כידוע, זה דבר כה מורכב, כמו גם רגשות, והחיים עצמם.
החיים שואבים קצת, ולאחרונה אני מוצאת את עצמי נכנסת אחת לכמה ימים, מנסה להתעדכן בכל מה שהיה פה כשלא הייתי. מסתבר שלא יותר מדי. אני קוראת את הפוסטים שהתפרסמו בימים האחרונים של הבלוגים שאני מאוד אוהבת, מנסה להיזכר בדברים שהיו פה בעבר, בתחושות שהיו לי, בפוסטים שכתבתי.
לפני כמה ימים למשל, נזכרתי בפוסט שכתבתי על מישהו שיצאתי איתו פעם, העונה לשם "ע', יא בן של זונה", או משהו בסגנון. ע', שהחליט ליצור איתי קשר לפני כשבועיים ולבדוק אם אני במקרה עדיין רווקה.
מדי פעם אני נכנסת בתקווה שמשהו יחרמן אותי, איזה פוסט פנטזיה, איזה סיפור מדומיין, איזה רעיון חדש של משהו שלא עשיתי והייתי רוצה להגשים. אבל, כמו שהחיים שלי בסוף שואבים, נראה שהחיים של רובנו עסוקים ביומיום, בבלאגן, וקשה קצת להתיישב לכתוב, קשה לדמיין פנטזיות על אונס, על התעללות, על כאב והצלפות ומה לא, כשהמציאות היא כזו. זה מרגיש לא פייר, זה מרגיש לא בסדר.
הפורנו, גם הוא, מרגיש לי כמו משהו שנמצא הרחק הרחק ממני, וגם כשהוא מול העיניים שלי הוא לא מצליח לתפוס אותי באמת.
משהו במיניות קצת כבה.
קצת החשק, קצת היצירתיות, קצת הזמן הפנוי, קצת היכולת להישאר ערה ליותר מחמש דקות אחרי שאני עוברת למצב מאוזן.
ועם כל זה, פתאום, בצהרי שישי, כשהמיגרנה עדינה מרחפת ברקע ואני יודעת שחוץ מאדוויל (שנלקח 2 דקות קודם) אחד הדברים שהכי יכול לעזור לי זו אורגזמה, אני מחליטה להיכנס למיטה ולפנטז רגע, משהו שהוא בין מציאות לדימיון.
אתה, מסתובב בבית עם אוזניות אלחוטיות, מסדר פה ומסדר שם, בזמן שאני שוכבת במיטה עם פיג'מה מופשלת, והדלת 90% סגורה אבל יש חריץ קטן שדרכו אפשר לראות מה בדיוק אני עושה.
אני שולפת את הויברטור ממגירת הצעצועים שליד המיטה, ומדליקה אותו.
מחליטה לוותר על הפורנו, גם מסיבות לוגיסטיות (שלא תשמע אותי) וגם כי הסיטואציה עצמה מספיק מחרמנת אותי.
נורא בא לי שתתפוס אותי מאוננת, ככה סתם, בצהרי היום. אבל גם נורא לא בא לי שתתפוס אותי מאוננת.
האסור הזה עושה לי טוב.
ובזמן שאני מצמידה את הסטיספייר היונק אל הדגדגן, עוצמת את העיניים וגונחת בלי קול, אני מדמיינת אותך פותח את הדלת כדי להגיד לי משהו, או אפילו יותר טוב - מדמיינת אותך חולף על פני חדר השינה, רואה אותי מאוננת עם עיניים עצומות, בשקט, גונחת בלי קול, ואתה - מתבונן בי.
לרגע אחד אתה יושב על כורסא בקצה של החדר, יושב ומסתכל עליי, שולט ממרחק על הסיטואציה, ומקבל החלטה במילה אחת אם וכאשר אגמור.
ולרגע אחר, אתה מאחורי הדלת, מסתכל מבעד לחריץ, שולף את הזין ומאונן בזמן שאתה רואה אותי גומרת.
המציאות מכה קצת אחרת, כשאתה חולף על פני החדר ואני נבהלת באמת שראית, ואני כל כך מובכת שאני ישר מחביאה את הסטיספייר, לא מספיקה לכבות את הזמזום, מרימה מהר את המכנסיים ומתהפכת לצד השני כאילו נרדמתי.
המשחק הזה, הגירוי, ההסתרה - אפילו יותר מדליקים אותי. ראית או שלא ראית? גילית אותי? עלית עליי? ראית לי, שהחלטתי לאונן בצהרי יום שישי, בזמן שאתה בבית, מסתובב עם אוזניות, מקשיב לפודאקסט?
אני מחליטה להיות יותר דיסקרטית, ודוחפת את הסטיספייר לתחתונים, בלי להוריד את המכנסיים הפעם. למקרה שתעבור שוב. אתה יודע או לא יודע שאני מאוננת עכשיו? אתה מסתובב בבית ומתלבט אם לפתוח את הדלת, להצטרף אליי? אתה עומד עכשיו מאחורי הדלת, בלי שאני אראה, עוצר את הנשימה כדי שלא אשמע, ומאונן על התמונה הזאת שניצבה בפנייך במקרה?
והמציאות מכה בשנית - כשאתה פותח את הדלת בבת אחת ואני נבהלת, מוציאה את הויברטור, מובכת מסמיקה ומאדימה - אני מסתירה את הפנים עם הידיים.
והנה לכם, ההבדל בין הפנטזיה לבין המציאות, שבה אתה עומד מעל המיטה, ואני כל כך מובכת ואדומה מהסיטואציה, שבה תפסת אותי על אמת מאוננת.
אתה שולח יד לתחתונים שלי ובאופן ספונטני, בלי יותר מדי מחשבה, מפנגר אותי, ותוך כדי כך אתה ממוסס את הבושה והמבוכה.
האסור הופך למותר, לנעים, לכיף, ל...
לא הספקתי לסיים את המחשבה, ושוב גמרתי.
אתה מנשק אותי במצח, יוצא מהחדר, וחוזר לעיסוקיך.
כל פעם עובר מלא זמן מפוסט לפוסט. לפעמים יש לי איזה הברקה ואני כותבת ברצף, אחת לכמה ימים, ושוב אני נעלמת.
עכשיו, בכלל זה יצא לי מהיוזר בכלוב ולא הייתי בטוחה שאני זוכרת את הסיסמא. אז ויתרתי לכמה ימים.
סיימתי לקרוא את ״המטופלת השקטה״ שכולם כל כך המליצו לי לקרוא.
קודם כל, לא לסיים לקרוא ספרים מפחידים ב2:00 לפנות בוקר. המלצה שלי.
דבר שני, לא הייתי מפוחדת ככה מהחושך מאז שהייתי ילדה קטנה.
אתה כבר ישן בחדר, אני שומעת מרחוק. יש משהו מנחם בלדעת שאתה פה ליד, שאני יכולה בכל רגע להיכנס למיטה ולהתכרבל איתך, ללחוש לך שקראתי ספר קצת מפחיד ושאני מפחדת לישון לבד, ושתעטוף אותי אליך בחיבוק, ואתה נרדם בחזרה תוך כדי מחשבה של איך להגיב לי, איך להרגיע אותי.
רקע: כידוע, או שלא, לקוראיי האדוקים ואלו שפחות, הפסקנו לעשות בדסמ קום איל פו מאז תחילת המלחמה פחות או יותר, ולא חזרנו, מסיבות כאלו ואחרות.
שכבנו במיטה, בשעת צהריים נעימה. החלונות פתוחים ורוח קרירה נכנסת, ואתה מספר לי כמה זה נחמד שחדר השינה נעים וקריר, וכבר אפשר לישון בלי מזגן. בנתיים, אני מורידה ממני מהר את הטישרט האפורה שמשמשת כפיג'מה, ואת הטרנינג שגנבתי ממך בחורף שעבר.
"מאמי, אני רוצה קצת סקין טו סקין" אני אומרת לך, רומזת לך להצטרף אליי ולהתפשט גם, וככה שנינו נשארים בתחתונים, מחובקים.
לרגע אחד הראש שלי נח על השקע שבין הזרוע שלך לחזה, ואני מלטפת את שערות החזה שלך שאט אט מאפירות. תוך כדי אנחנו מדברים, ואתה מספר לי דברים בזמן שאני מעבירה אצבעות דרך השיער ולפעמים מרימה אליך מבט ומלטפת לך את הזקן והשיער.
מדי פעם אנחנו מחליפים תנוחה, ואנחנו מחובקים פנים אל פנים, הידיים שלי באיקס מול החזה שלי ואתה עוטף אותי, יד אחת מתחתיי ויד שנייה מעליי, ואנחנו מתנשקים לרגע בעדינות תוך כדי שאתה מתופף או מפליק לי על התחת (מי אמר בן זוג עם ADHD ולא קיבל?) בקצב. טק טק טק טק טק.
מתוך התנוחה הזו, שבה אני עטופה ממש בתוך החזה שלך, ושערות החזה מדגדגות לי את הפנים, אתה מלטף את התחת שלי בעדינות. יש שיאמרו (אני) עדינות רבה מדי, ואיזורים מסוימים מדגדגים אותי. אתה ואני יודעים שדגדוגים זה מחוץ לתחום, זה דגל אדום, זה בגבולות הקשיחים ביותר, זה האיזורים שלא נוגעים (ויחד עם זאת, איזורים מחוץ לתחום שהתחלנו לבדוק ולשחק איתם כבר במאי האחרון, בבית מלון).
אני מתחילה לצחקק ואתה ממשיך ללטף אותי בעדינות, מרגיש את הצחוק הלא נשלט שלי, הסובל מתחושת הדגדוג שהצטרפה אל הליטופים. אני מתחילה קצת להתפתל ולנסות לברוח, אבל אני מרגישה את הידיים שלך מקשיחות ומחזיקות אותי במקום, ופתאום המוח שלי מבולבל, ומזהה תחושה שהוא לא הרגיש הרבה זמן.
ופתאום, הדגדוג כבר לא כל כך מדגדג.
פתאום, אני ב... מיני ספייס?
היד השנייה שלך מגששת אל בית השחי שלי ואתה מתקרב בעדינות, מה שבדרך כלל מקפיץ אותי ללא שליטה. אבל אני מרגישה את האחיזה שלך בי, שלא מאפשרת לי לזוז, ואתה מלטף קרוב אל בית השחי שלי תוך כדי שאתה ממשיך ללטף איזורים דגיגיים שבין התחת לרגל. אתה מסביר לי, שכשאתה "עושה את זה בו זמנית, פתאום זה לא כל כך מדגדג בתחת, נכון?" ואני חצי מרחפת, ובכלל לא מרגישה לא מדגדג פה ולא מדגדג שם. מוזר.
אין לזה הסבר הגיוני כל כך, איך פתאום אחרי יותר משנה שלא הייתי בספייס פתאום זה קרה.
פתאום הרגשתי קטנה ומוחזקת ומרחפת בתוך כלוב שהוא הגוף שלך, שמחזיק אותי מלזוז, מלברוח.
פתאום, עבורי, היית שוב השולט שלי, ולא בן הזוג שלי, או אולי בעצם הכלאה בין השניים.
רגע אחר כך כבר שחררת אותי, ונשארנו עוד קצת מחובקים, מדברים על איזו כורסה לקנות לסלון ומה תאכל לארוחת ערב.
אבל לרגע אחד קטן, הייתי בספייס כמו שהייתי מלפני יותר משנה, כשהיית משאיר לי סימנים על התחת ומרטיב לי את הצורה.
אולי זה זה שנשארו רק עוד חמישה ימים עד המחזור וזה מה שגורם לי להתחרפן ככה; כמו שלא התחרפנתי כבר… כמה? יותר מחצי שנה.
אבל כרגע זה הרגע הזה שהייתי בחדר שינה בשנ״צ והתעוררתי משעון מעורר כדי לצאת לעבודה וחשבתי לרגע ששמעתי אותך גונח בסלון ודמיינתי אותך מדבר עם איזו סתמית מהצ׳אט ודמיינתי אותה שולחת לך תמונה של הציצים הלא מספיק יפים שלה ואתה מתגרה ומאונן על המחשבה של לזיין אותה ולשמוע את הציצים שלה מתנגשים אחד בשני בקליפידי קלאפ.
ואולי זה השילוב של זה ביחד עם זה שנחשפתי לחולה קורונה אז אנחנו שומרים נגיעה כאילו אנחנו זוג זרים חרדים. ואני מתגעגעת למגע שלך, לחיבוק שלך, לנשיקה, אפילו הקטנה והמרפרפת ביותר.
זה, וזה, וזה שאתה רווי ממגע שלי ואני רק מתחננת שהיד שלך תהיה עליי או ששלי עליך. שאתה רוצה שתהיה כבר שגרה שבה כל אחד אוכל בזמנים שלו ואני רק רוצה ארוחות משותפות שלנו כשאתה על הספה רואה כדורגל או חדשות מחכה שאסיים לבשל לך במטבח.
אז זה זה, וזה, וזה, וזה והכל ביחד,
ואני יוצאת מהבית למשמרת צהריים ואני כועסת ועצובה ופגועה, על מה? על זה שאולי עשית ביד בסלון בזמן שדיברת עם מישהי אחרת ושמעתי את זה. על זה שהעדפת לאונן על איזה אפסה מכוערת עם ציצים לא יפים כשיש לך בחדר ליד את הציצים הכי יפים למעוך ולצבוט, את התחת הכי שווה להכאיב לו, הכוס הכי צר לזיין, והפנים הכי יפות למרוח להן את האיפור עם רוק וזרע. ובחרת בה.
אז כדי לא לבכות ולא להיפגע, אני כועסת. זו הילדה הגדולה שמגינה על הילדה הקטנה הפגועה ואומרת לה שיזדיין. הוא לא יודע בכלל מה הוא מפסיד. הוא לא יודע שאני זה הwhole package. שאין יותר גם וגם וגם וגם ממני.
ובכל זאת, דמעות של ילדה קטנה עולות. דמעות של ילדה קטנה ופגועה.
דמעות של ילדה קטנה ופגועה שאמורה לקבל מחזור עוד חמישה ימים.
-פליז, לא להתערב בתגובות. זוגיות זה דבר מורכב ואתם רואים חלקיקון קטנטן ממה שקורה בינינו.
חוץ מזה, סוף סוף יש לי משהו מעניין לכתוב. כל הקיטשי הזה עשה לי כבר להקיא. הדבר היחידי שהצלחתי לעשות כדי להציל את המצב היה תמונות עירום חלקי.
בהמשך לפוסט על הטענת הויברטור לאחר הוצאתו ממזוודת הצעצועים, כמה ימים לאחר מכן הייתי באימון ומישהי הגיעה עם שני הילדים שלה, שנשארו בחוץ לשחק.
זה היה חמוד מאוד, ושיעשעה אותי בעיקר המחשבה שמזוודת הצעצועים שלהם דומה באופן מחשיד למזוודת הצעצועים שלי, רק התוכן שונה 😌
ובנושא כזה או אחר, לפעמים האורגזמות עם הסטיספייר כל כך חזקות שהן ממש עושות מיגרנה. ועם זאת, המזוכיזם חוגג, ואני ממשיכה להגזים עם הסטיספייר כאילו מיגרנות זה עניין של מה בכך.
