ELLE est moi

אני אוהבת את השיחות שלנו במיטה. אני אוהבת שאנחנו מגיעים לנושאים שלא חשבתי שנגיע אליהם, אני אוהבת שרוב הדברים שאני אומרת לא מפתיעים אותך אבל לפעמים יגיע איזה משהו חדש שגם אני לא חשבתי עליו ושנינו נשאר במחשבות לגבי עידכון התוכנה של המוח שלי.

מעבר לזה שאני כל הזמן מדמיינת אותי מוצצת לך, אתה יורד לי, אתה עושה לי ביד, אתה מזיין אותי בכל מיני תנוחות, אתה מושיב אותי עליך ואני רוכבת עליך בזמן שאתה עוצם עיניים ומתענג, סשנים של הצלפות, כאב, שעווה, השפלה, חוסר אונים, קשורה על המיטה בזמן שאתה מעשן סיגריה בסלון, המשקל של הגוף שלך עליי, המגע המרפרף, חיבוק של אחרי, ליטופים, נגיעות, נשיקות ארוכות וכו, אז מעבר לכל זה, שכחתי כבר מה רציתי לכתוב כי התחרמנתי שוב.

אה כן, אז מעבר לכל זה, היה רגע בשיחה שלנו במיטה שאמרת שאתה יודע שאני אעשה כל דבר שתבקש ואני כמובן פירשתי את זה במסגרת יחסי השליטה וחשבתי כמה זה נכון. כמובן שאני אעשה כל דבר שתבקש כי אני אוהבת אותך, אבל אני גם אעשה כל דבר שתבקש כי מעבר לזה שאתה בן הזוג שלי, אני קצת מחווטת להסתכל עליך כהשולט שלי, ולכן האינסטינקט של לקום מיד ולעשות בשבילך כל דבר שתבקש קיים, גם אם אנחנו כבר לא ביחסי שליטה קום איל פו. זהו, אז מעבר לכל ההתחרמנות הרגילה שלי מכל מילימטר בגוף שלך והמחשבות הנון סטופיות על כמה שאני אוהבת הגוף שלך ואת הזין שלך, ושוב איבדתי ריכוז ושכחתי מה רציתי לכתוב. מה יהיה.

אז מעבר לכל ההתחרמנות הרגילה שלי על הפיזי אני גם עדיין מתחרמנת מהמנטלי מסתבר.

ונראה לי שההוכחה הכי טובה הייתה כשהצעתי שתהפוך אותי לשפחת ניקיון, וזה אשכרה חירמן אותי, למרות שזה הדבר השנוא עליי בעולם.

״וואו אני לא יודעת אם זה בגלל הביוץ אבל ראיתי את שמ״ש מניח תפילין וזה סקסי נורא״ אני כותבת לבסטי בשעת בוקר לא כל כך מוקדמת, כי עד שהצלחת לשכנע אותי לקום מהמיטה כבר היה 11. אבל מותר, כי שישי בוקר היום ושנינו חופשיים.

מי חשב שאני אי פעם אסתכל על גבר מניח תפילין ואתחרמן מזה?

לאט לאט, הלילות האלה שלנו ביחד הפכו להיות מאחד הדברים שאני הכי פחות אוהבת (לישון עם זר באותה מיטה), לאחד הרגעים האהובים עליי. הרוטינה המתוקה הזאת של להיכנס למיטה, לאכול את הראש, עד שאני אומרת לך ״די, אני הולכת לישון״ ואני מסתובבת עם הגב אליך ונרדמת לפני שהספקת לספור עד 10. אתה, אני מניחה, עוד ממשיך לגלול באתרי חדשות, ספורט, ואיזו שיחת לילה עם צעירה אנונימית בכלוב. בבוקר, אני מתעוררת ראשונה, מתרוממת מהמיטה בשקט בשקט, כדי שלא תתעורר, והולכת לפיפי של הבוקר ואז לצחצח שיניים. אחר כך אני חוזרת למיטה וגוללת בפייסבוק, באינסטגרם, ואיזו שיחת בוקר עם צעיר אנונימי בכלוב.

משהו משתנה בשבועות האחרונים. לפחות לתחושתי. לטובה. משהו לאט לאט מרגיש לי קצת יותר בטוח ונינוח איתך. זה כיף לי, ובא לי עוד. אין לי עדיין מילים להסביר את זה כל כך, אבל משהו בזמן שזז וההיכרות שמעמיקה משנה את החוויה שלי בקשר שלנו.

ועדיין - אני איתך במיטה, חרמנית למות, ולא מצליחה להגיד לך שכל מה שבא לי עכשיו זה שתשלח יד אל התחתונים שלי בלי לשאול (לא משנה אם אני ערה או ישנה) ותפנגר אותי עד שאני ארים ידיים ולא אוכל לגמור יותר. במקום זה, אני קצת כאילו מתחככת בך בעדינות כדי שאולי תבין את הרמז. ואולי אתה מבין, ולא בא לך, ואולי אתה לא מבין - אבל אין לי את האומץ להגיד לך ״מאמי? אולי תפנגר אותי קצת?״. מה עושים עם המצב ביניים הזה שהוא נטו אחריות שלי להביע את הצרכים שלי?

במקום זה, אני נשארת עם תחתונים רטובים בזמן שאתה קם להכין לנו קפה.

בארוחת שישי עם ההורים, כשאמא באה לשבת לידי אבל מעירה שלא יקרה מצב שאני אשב עם הגב אליך, אני חושבת לעצמי ורוצה להתגרות ולהגיד לך שדווקא הייתי רוצה שתראה רק את הגב שלי, בעדיפות שאני עירומה, על 6, ואתה מזיין אותי בדוגי.

לפעמים בא לי לחזור לטיפול, ללכת למטפלת מינית ולעבוד על התקשורת המינית שלי. וכשאני באה לעשות את זה אני מרגישה שדיייי כבר וכמה שנים אפשר כבר ללכת לטיפול פסיכולוגי?

וזהו, לפעמים אני יותר חומלת לעצמי ואומרת שזה תהליך ואני לומדת ומשתפרת וזה בעבודה ואולי עוד כמה חודשים נהיה ביחד במיטה, כשאני בביוץ, חרמנית מתה, ואני אשאל אותך ״מאמי, אולי תפנגר אותי?״

נכתב ב12.3.24

אנחנו חיים בעידן פוסט מודרניסטי שבו נהוג להגיד ״אמת שלי אמת שלך״ וש״אין אמת אחת״. זה מתחבר מאוד למי שאני ולקושי שלי לגבש עמדה אחת - בין אם זה לגבי המלחמה, המצב הבטחוני, ההפיכה המשפטית, מערכות יחסים, זוגיות, כן ביבי לא ביבי ואפילו הצבע האהוב עליי.

תמיד אמרתי שמאוד קל להשפיע עליי - קודם כל, אני פתי מאמין לכל דבר, וגם כל טיעון שתתנו לי שיש בו מן ההיגיון אני ככל הנראה אסכים איתכם במידה כזו או אחרת. תמיד אמרתי על עצמי שאני קלה להשפעה, שאני חסרת עמוד שדרה, שקל לכופף אותי (המממ 😏). זה גרם לי להרגיש בן אדם פחות טוב, פחות חזק, פחות מוצלח. חשבתי שאנשים חכמים הם אנשים שעומדים על שלהם, שיודעים את ה-אמת ה-אחת.

בתואר הראשון למדתי אצל מרצה שהיה מציג לנו ציורים של אמנים מהמאות הקודמות ומנתח אותם. פילוסוף שהוא גם בסיסט ורוקיסט עם הומור משובח. Shout out לד״ר דיוויד גרייבס האיש והאגדה. הייתי צריכה לקחת איזה 3-4 קורסים אצלו כדי להבין סוף סוף את המסר שהוא מנסה להעביר בכל הקורסים שלו: אין דבר כזה ״אמת שלי אמת שלך״, יש אמת אחת בעולם הזה. האם אנחנו יודעים אותה? לא בהכרח. אבל יש אמת אחת. לא יכולות להתקיים במקביל 2 אמיתות: לא יכול להיות שלאנוס קטינות יהיה גם בסדר וגם לא בסדר. יש רק אמת אחת. וזה נכון לגבי כל משפט: הוא לא יכול להיות גם נכון וגם לא נכון, זה כישלון לוגי.

מכאן, שאני לא יכולה להגיד שהבחירה שעשינו היא בחירה נכונה בהכרח. עשינו בחירה, והיא האמת שלנו מעכשיו. האם אני יודעת אם זו הבחירה הנכונה או האחרת נכונה? לא בהכרח. כמו שאני לא יודעת אם האמת שיש לי עכשיו בראש לגבי כל מיני רעיונות היא האמת האמיתית. ואולי בגלל זה אני לא שקטה - כי לא משנה באיזו עמדה נבחר, אנחנו לא יודעים מה האמת האמיתית, מה העתיד צופן לנו בדלת המסתובבת שבחרנו להיכנס דרכה.

האמת היא how things are in the world. האמת היא שאנחנו לא יודעים אם בחרנו בחירה שתוביל אותנו למקום טוב יותר או פחות טוב ולכן לא הייתי שקטה אתמול בערב. הטלנו קוביה ואנחנו מקווים לטוב. הטלנו קוביה ואני מבטיחה שאעשה כמיטב יכולתי שלא נשקע לתוך איזור הנוחות.

הייתה לי עוד מרצה שלימדה אותנו על משמעות המילה decide, לקבל החלטה, ועל כך שכאשר אנחנו מקבלים החלטה אנחנו הורגים את כל האופציות האחרות. וגם - שלא לקבל החלטה זה גם לקבל החלטה. מנחם אותי לדעת שקיבלנו החלטה ובחרנו בצעד מסוים, ואני צריכה להתנהל בעולם ולהבין שאי אפשר ששתי האופציות יתקיימו במקביל. אי אפשר לקיים גם מונוגמיה וגם זוגיות פתוחה בו זמנית.

נכתב ב21.3.24

פרספקטיבה של שבוע נותנת איזה רגיעה, איזה שקט. עשיתי איזה ניסיון כושל לחזור לטיפול אבל אצל מישהי אחרת, שהיא לא פסיכולוגית. ואחרי הניסיון הכושל, הפסיכולוגית שלי התקשרה אליי (בנושא אחר) ושאלה אותי: "אז אלסט, מה שלומך חוץ מזה?" ואלף ואחת מחשבות עברו לי בראש לפני שנזכרתי שאני כבר לא מטופלת שלה ושהתשובה הנורמטיבית היא "הכל מעולה, ממש ממש בסדר. את יודעת, בעיקר עסוקה בעבודה ובלימודים". רציתי לספר לה שהביטחון העצמי שלי שוב בקרשים ושנמאס לי כבר להיות קלישאה של בן אדם שעסוק במראה החיצוני שלו בלי הפסקה. רציתי לבכות לה קצת ולהגיד לה "נו די, זה מביך כבר! אני כבר לא נערה מתבגרת שדימוי העצמי שלה צריך להיות תלוי בכמה היא שוקלת!". ועדיין, הנה אנחנו פה.

באופן שמאוד הפתיע אותי, הצלחתי לשחרר את השיחה משבוע שעבר (לא ב-100%, אבל עדיין) ואני מרגישה שהסערה חלפה. הסערה שבתוכי, לפחות. יש קול בראש שלי שמאוד דואג לך ורוצה לוודא שלא תיפגע מהסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. כל משפט שיוצא לך מהפה נחקק לי בראש ואני משננת אותו ומזכירה לעצמי שחשוב שיהיה לך טוב ונעים בקשר שלנו, שתהיה מרוצה ממני ושמח בבחירה להיות איתי.

ולמרות הניסיון הכושל שלי לחזור לטיפול אצל מישהי שהיא לא פסיכולוגית, אני מנסה בכל כוחי לעבוד על התקשורת המינית שלי. ואני אפילו לא יודעת להגיד למה זה כל כך מביך אותי עכשיו פתאום כשזה מולך, וזה חשוף, וזה בלי הגנה. שנים הייתי רגילה להשתמש במיניות ולשוחח בקלות ובפתיחות על מיניות, אבל כנראה שעכשיו, פתאום, משהו השתנה כשזה מולך וכל כולי מולך ללא הגנות, מחסומים, חומות. אז כל פעם שאני אומרת משהו אני מרגישה שאני מעמידה את עצמי על מרכז הבמה ואני מגלה שאני עירומה וכולם בקהל צוחקים עליי.

אבל הפסיכולוגית כבר לימדה אותי שצריך פשוט לתרגל ולתרגל ולתרגל בסוף אני אובך פחות. בסוף אני אצליח לדבר איתך על מיניות ומה אני רוצה וצריכה בלי שהגוף שלי כולו יתכווץ ממבוכה. מתישהוא אני אצליח לצחוק על זה שכתבתי לך שנקבע "סקסי טיים" כי אני לא מצליחה לכתוב לך משהו פתוח בוגר ואמיתי. ובנתיים, לכתוב לך שנקבע "סקסי טיים" גרם לי להרגיש כמו ילדה קטנה ומגוחכת ולדמיין אותך צוחק עליי שאני לא מצליחה אפילו לתקשר איתך את הצרכים שלי ומה שאני רוצה ממך בקשר שלנו.

והיום, 29.3.24

בעצם, אחרי הכל, אין לנו שום שליטה על מה שיהיה. לא משנה כמה אנסה לשנן ולהחזיק בראש כל משפט שיוצא לך מהראש כדי שלא תהיה בסיטואציה, חס וחלילה, שאתה מרגיש שלא רואים אותך - אין לי שליטה בזה באמת.

הכוונה היא חשובה. זה כן. בדיוק כמו בקטע שהקראתי לך במיטה מתוך הספר של ניסים אמון, בזמן שהפנס מהטלפון שלך האיר לי כדי שאוכל לראות ועל הדרך יצר צל של הפרופיל שלי על ארון הבגדים: חשובה הכוונה וחשוב להסתכל על האחר ולנסות לראות איך אפשר לשמח אותו ולעשות לו טוב יותר ונעים יותר, וכששני הצדדים עושים את זה יש איזון במערכת היחסים. וכשצד אחד חושב על עצמו לפני שהוא חושב על האחר, זה מתחיל להתקלקל.

כתבתי לך השבוע באחד הלילות אחרי שהלכת לישון שאני מרגישה ממש טוב, רגועה ומאושרת בימים האחרונים, וזה בזכותך.

בלילה שבו ביקשתי שנסגור את היחסים אמרתי לך שאני לא מרגישה מספיק בטוחה כרגע. כשדיברנו על ילדים אמרתי לך על הצורך שלי באמון בבן הזוג ועל הקושי שלי לסמוך באופן כללי על גברים. ונכון שעדיין מדי פעם עולה איזה שד של חרדה שעושה לי שמות בבטן אבל בסך הכל, אני בשבועיים האחרונים יותר ויותר רגועה ומאושרת איתך וזה עושה לי נחת ושקט בלב.

יחד עם זה, באה איזשהיא הבנה שאני לא יכולה לשלוט בהכל, ובטח לא באיך שאתה מרגיש. וכל פעם אני נזכרת מחדש כמה שהחיים הם שבריריים והזוגיות הזו היא בחירה של כל אחד מאיתנו, ויום יבוא ואולי תבחר אחרת. במקום להתעסק במה יקרה אם ומה יקרה כש, אולי יותר הגיוני להתעסק במה קורה עכשיו. לא משנה כמה אשנן דברים שאתה אומר כדי לא לשכוח לממש את הצרכים העתידיים שלך. אין יותר מדי מה לעשות חוץ מלאהוב אותך ולהיות מוכוונת כלפיך.

עם ההבנה הזאת באה גם טיפונת רגיעה מהסטרס של הדימוי העצמי ואני חוזרת קצת לחבב את עצמי יותר. יחד עם ההבנה והרגיעה מהסטרס של הדימוי העצמי, גם חזרו הכוחות באימונים וחזר החשק לבשל ולדאוג לעצמי. נו, כמו שהפסיכולוגית תמיד אמרה - צריך לסיים לטפס על ההר כדי להגיע לפסגה ולראות את הירידה. אין קיצורי דרך עם רגשות.

מערכות יחסים הן דבר מעניין ואפילו יותר מעניין איך משני יחידים נוצרת אינטראקציה, שהיא אחרת לחלוטין ממה שכל אחד בנפרד.
בגלל שאני חננת על, אני אוהבת להקביל את הכל לסטטיסטיקה, ואם אני משתנה x1 ואתה משתנה x2 ונריץ את המחקר שהוא מערכת היחסים שלנו אז אין ספק שהאינטראקציה תצא מובהקת. סתם, סליחה. מה שרציתי להגיד זה שהאינטראקציה יוצרת משהו חדש לחלוטין שהוא לא 1+1. אלא מעבר ל1+1 הזה.

אז למה בעצם אני כותבת את זה?

אני חושבת על הדימוי העצמי שלי בתקופה האחרונה, ואני מניחה שאין הבדל (וגם אם יש, הוא לא משמעותי במיוחד) במשקל שלי מאז שהכרנו ועד היום. ועם זאת, אני מרגישה את הדימוי העצמי שלי יותר נמוך ממה שהוא היה לפני שהכרנו. בעצם, לפני שהכרנו וגם בהתחלה שלנו, אמנם לא הייתי בשיא הכושר שלי או בשיא החיטוב, אבל הרגשתי כוסית ברמות ועפתי על עצמי. ואיכשהוא, בתקופה האחרונה (וזו ממש ממש לא אשמתך) אני מרגישה פחות יפה ופחות כוסית. ואני חושבת שזה אולי קשור לזה שאתה הפכת להיות חלק מהמשוואה של הדימוי העצמי שלי.

כשחשבתי על זה היום בבוקר, נזכרתי בערב אחד במהלך סשן, בין הראשונים שלנו, שהעמדת אותי מול המראה ועמדת מאחוריי והסתכלת עלינו, ואמרת לי שאתה מרגיש חתיך יותר כשאתה לידי. והיום בבוקר, כשהייתי מרוחה אצלך על הספה והרמתי את החולצה וליטפתי את הבטן (אותה בטן שיש לי איתה יחסים מורכבים יותר מכל איבר אחר בגוף שלי) פתאום דווקא הרגשתי רזה. וחשבתי על זה, שגם אני, כשאני איתך - מרגישה יפה וכוסית וסקסית יותר.

וזה מעניין. לפחות בעיניי.

בכל מקרה; אני מוצאת את עצמי עסוקה מאוד ב״האם הוא אוהב את השיער החלק או לא אוהב את השיער החלק? האם הוא מעדיף אותי מתולתלת או לא? האם הוא מעדיף אותי רזה יותר או לא?״ ואני יודעת שהתשובה היא - מעדיף אותך אוהבת את עצמך ועושה מה שטוב לך.

ואני תוהה אם הייתי רווקה נגיד איך היה הדימוי העצמי שלי עכשיו. יש משהו בזוגיות ובמערכות יחסים שהקשר הזה כורך בתוכו דברים שלא חשבת שהוא יכרוך בתוכו. אחד מהדברים האלה הוא מסתבר הדימוי העצמי שלי, שהפך להיות תלוי במבט החיצוני שלך עליי. שנים של עבודה עצמית כדי לא להיות תלויה במבט החיצוני של אנשים ואז בלי שתתכוון, הפכת להיות המבט החיצוני החשוב ביותר. כאילו המטרה שלי ללהיראות טוב היא כבר לא רק בשבילי, כדי שאני אסתכל במראה ואהיה מרוצה מעצמי, מאיך שאני נראית, אלא המטרה הפכה להיות שאתה תהיה גאה להיות איתי, שאהיה מישהי שאתה נמשך אליה ורוצה לקרוע ממנה את הבגדים.

מידע קריטי לפוסט הוא שאני אמורה לקבל מחזור עוד שלושה ימים (הלוואי שאני אקבל רק בחמישי בבוקר ולא דקה לפני) ולכן לא מפתיע שאני מרגישה פרה וחסרת ערך וביטחון עצמי.

בכל מקרה, מקווה שתמשיך לאהוב אותי גם עם שיער חלק וגם עם מתולתל, גם 3 ק״ג יותר וגם 3 ק״ג פחות.

ובהקשר אחר אספר שדווקא כתבתי פוסט מאוד יפה לפני שבועיים על בחירות (לא ה-בחירות, אלא על לבחור באופן כללי) אבל הוא נשאר בטיוטות. אולי הוא יזכה לראות אור ביום מן הימים.

ולסיום, היה לי סופ״ש מאוד נעים ומרגיע ושקט ואוהב. וזה היה לי כיף.

טיק טק טיק טק. נעלי העקב עושות רעש בזמן שאני עוברת במסדרון עד שאני מגיעה אל הדלת האחרונה משמאל. אני מכניסה את המפתח במהירות, השעה היא שעת צהריים מאוחרת ואני עייפה מהטיסה, רק חושבת על לדחוף את מדי הדיילת בכביסה ולהיכנס ככה, כמו שאני, למיטה.

״היי מאמי״ אני שומעת אותו קורא מחדר העבודה שלו, יודעת שהוא יושב עם אוזניות, מרוכז בעבודה ורק רוצה לברך אותי בקצרה ולחזור להתעסק ב… השד יודע מה. עבודה. עוד תקופה עמוסה בעבודה ואני בעיקר באוויר, בין טיסה לטיסה, שואלת עוד ישראלי מעצבן - ״תה או קפה?״.

אני משאירה את המזוודה בפתח הבית, מורידה מהר את העקבים המכאיבים וקצת מעסה את הקרסול הימני. לעמוד ככה שעות במטוס ולשרת זרים זה מעייף. אלמלא הווינקדים השווים בניו יורק כנראה שמזמן הייתי פורשת לעבודת מזכירה פה בישראל. והג׳ט לג הזה לא בדיוק עושה את החיים קלים…

״מאמי״ אני קוראת לו, ״אל על הוציאו תיק רחצה חדש בשיתוף עם TUMI, הבאתי לך אחד שתראה, הוא די שווה״ אני אומרת תוך כדי הליכה, מחזיקה את התיק השחור הקטן בידיי. כשאני נכנסת אל החדר הוא מסתובב אליי ומוריד את האוזניות מאוזן אחת, חצי קשוב - חצי צריך לחזור למחשב לסיים לכתוב מייל.

אני מושיטה לו את תיק העור הקטן והוא פותח אותו, עובר על התכולה: כיסוי עיניים ממותג, גרביים ארוכות, מברשת ומשחת שיניים, אטמים וקרם ידיים. ״נחמד״ הוא אומר. ״כן, חשבתי שתוכל להשתמש בזה בנסיעה בחודש הבא לכנס״ אני עונה ומנסה לחשב בראש אם יש סיכוי שאצליח להגיש ריקווסט בזמן כדי להצטרף אליו, אפילו לכמה שעות…

בזמן שאני מרחפת במחשבות ומנסה לחשב, הוא מוציא את כיסוי העיניים ולפני שאני מספיקה להגיב הוא שם לי אותו על העיניים.

״מאמי…״ אני אומרת באיטיות, מנסה להסביר לו שהשנ״צ קורא לי ותכננתי עוד להספיק לבשל לפני שההורים שלו מגיעים לארוחת ערב אצלנו.

״אין מאמי״ הוא עונה בקצרה ובתקיפות, תוך כדי שהוא מסובב אותי וקושר את הידיים שלי מאחורי הגב באמצעות גרב ארוכה אחת, ממותגת ״אל על״. ״איי!״ אני מגיבה בבהלה כשהוא קושר קצת חזק מדי, אבל מהר מאוד העור שלי מתרגל והמוח שלי נאלם.

״כן אדוני״, המוח שלי עובד ממצב מנוחה למצב עבודה והשנ״צ כבר נראה לי כמו איזה בקשה של מישהי אחרת. עכשיו, במקום תה או קפה, אני פה כדי לשרת את אדו…

אני לא מספיקה לסיים את המחשבה והידיים שלו מרימות את החצאית שלי ומורידות את הגרביון.

״בלי תחתונים, הא? מי תכננת שיזיין אותך בטיסה הזאת, יא זונה?״ הוא 50% כועס ו-200% חרמן ואני פותחת את הפה כדי להגיד לו שנגמרו לי התחתונים הנקיים ולא היתה לי ברירה, אבל אני לא מספיקה לענות ואני חוטפת סטירה על הלחי הימנית, שמשאירה אותי בהלם.

הידיים כפותות מאחור, ואין לי איך להרגיע את הלחי שהולכת ונהיית אדומה מרגע לרגע, מנסה להתאושש מהסטירה. אני מרגישה את העיניים מרטיבות את כיסוי העיניים, מהשוק של הסטירה, אבל אני משתתקת. זה לא הזמן לתירוצים. הוא דוחף את הגרב השנייה לתוך הפה שלי וגם אם רציתי לענות, עכשיו כבר אין לי סיכוי.

הוא מסובב אותי ומשעין אותי על השולחן, ואני לא יכולה לראות, לא יכולה לענות, לא יכולה לזוז. ביד אחת הוא תופס את הידיים הכבולות שלי וביד השנייה אני שומעת את הריצ׳רץ׳ שלו נפתח, ואחריו כפתור המכנסיים ואז רחש של הפשלת מכנסיים ותחתונים. 

״מממ..!״ אני קוראת שוב בהפתעה דרך הגרב, כשאני מרגישה שתי אצבעות חודרות אליי בבת אחת, בלי התראה. אני מרגישה איך הכוס שלי מהודק סביב האצבעות שלו והוא מכניס ומוציא אותן תוך כדי שאני מרגישה את האיזור מתחמם ונרטב, מנסה להרחיב אותו מעט לפני החדירה שלו אליי.

כשהוא מרגיש שאני מוכנה (כי יש כאלו שצריכות הכנה לקראת אנאלי, ויש צרות כמוני שצריכות הכנה גם לוגינלי) אני מרגישה את הקצה של הזין שלו עומד בפתח של הכוס שלי והוא נכנס… לאט… כמו שאני אוהבת את הכניסה הראשונה, מרגישה כל ס״מ שנכנס לתוכי וממלא אותי. 

כשהוא מסיים להיכנס עד הסוף הוא עוצר לרגע, שוהה בפנים, ואז יוצא באיטיות… הוא יודע שזה יחרפן אותי. אני משתוקקת שהוא יחזור ויכנס שוב ויזיין אותי כבר ואני מזיזה קצת את האגן לכיוונו שיחזור.

״אל תזוזי כלבה!״ הוא מרים את הקול ומוריד לי אחת על התחת שמשאירה היסטוריה של יד בצבע אדום. אני לא זזה. עוצרת את הנשימה שלי ולא יודעת מה יגיע עכשיו - האם הוא יעיף עוד ספאנק או יחדור אליי שוב? האם הוא ישאיר אותי פשוט ככה, עומדת, מכופפת, רטובה ומתה לזין ויילך להמשיך את המייל? אני מרגישה אבודה כי אין לי יכולת לראות או לזוז ואני לא יודעת למה לחכות.

אני עוד עסוקה בלנסות להחזיר את הנשימה כשאני מרגישה אותו שוב חודר אליי, אבל הפעם בבת אחת - מכניס את כולו לתוכי ויוצאת ממני אנחה בקול וללא שליטה. הוא מתחיל לזיין אותי בקצב, דופק אותי אל השולחן. טק טק טק הגוף שלי נדפק אל השולחן עם כל נעיצה שלו בתוכי והצליל המונוטוני הזה של הדפיקות גורם לי לרחף.

כמו גל שעולה בים אני מרגישה שאני עומדת לגמור והוא מרגיש את ההתכווצות של הכוס שלי על הזין שלו, בזמן שהוא אומר לי ״רק איתי!״ ואני מתנשפת דרך הגרב ומנסה להחזיק עוד כמה שניות כדי לגמור ביחד איתו.

אני מרגישה שהוא גם קרוב לגמור, וכשהוא אומר ״עכשיו!״ הגל מתנפץ אל החול, המפל יורד בבת אחת, אני עולה לשמיים ומרחפת ואם היה אלוהים גם הייתי מספיקה לנופף לו לשלום - ״היי! תודה על שנתת לנו אורגזמות!״ הייתי אומרת לו בחיוך מטומטם לפני שהייתי נשלחת בחזרה לקרקע.

הוא מאחוריי, מסדיר נשימה ואני מתרוממת לאט. הוא פורם את הגרב שקשרה לי את הידיים מאחורי הגב ואני מורידה את כיסוי העיניים ומוציאה את הגרב מהפה. מסדרת את החצאית וחוזרת למציאות שלי. הוא מתיישב בחזרה על הכיסא, עוד נושם כמה נשימות לפני שהוא חוזר לסיים את המייל.

בדרך למטבח אני צועקת לו -

״מאמי… אתה רוצה תה או קפה?״

כשאתה רחוק אני אוהבת ללכת אחורה בבלוג ולקרוא אותנו של פעם. את הסשנים, את התחושות שלי, המחשבות שלי. הדרך שעברנו מאז ועד היום. התהליכים ששנינו עברנו ואנחנו ממשיכים לעבור.

היום גללתי וגללתי אחורה, הרבה יותר אחורה ממש שאני גוללת בדרך כלל. בדרך כלל אני נעצרת בתחילת המלחמה - אני קוראת את השיא של הקושי, אני אוהבת לקרוא את הדקה אחת שלפני המלחמה ואז את הבום של אחרי, איך הכל השתנה. זה תמיד מוביל לאותה נקודה מתסכלת שאני במקלחת, מאוננת עלינו ואז גומרת ובוכה, בוכה על מה שהמלחמה עשתה למיניות שלי ושלך ושל מדינת ישראל.

אז היום, חוץ מזה שקראתי את הרגע שלפני המלחמה, הרגע שאחרי המלחמה וכל מה שבא איתה עד היום, ואז אוננתי במקלחת וגמרתי ואז בכיתי על המלחמה המזדיינת הזאת וכמה היא שיבשה… אז גם קראתי אחורה אחורה אחורה פוסט שמתאר את מה שאני חושבת שהיה הסשן האחרון שלנו. אני חושבת. אולי אני טועה.

בכל מקרה, פוסט אחלה בעיניי. לכו אחורה אם בא לכם, קראתי לו ״קנאה, הרגש האולטימטיבי של המזוכיסטים״. תיארתי שם סאבספייס מדהים שהיה לי בסשן ההוא והדרופ שהיה לי אחרי בעקבות זה שהכרת מישהי בכלוב וסיפרת לי עליה, ומשהו הרגיש לי שונה. אולי זה בגלל שהתקרבנו, כמו שאתה אומר, ואולי זה בגלל ששמעתי את ההתרגשות שלך בקול ואני כבר נתתי לך את הלב שלי ופחדתי שתמחץ אותו כמו שמישהו מוחץ נמלה בלי לשים לב כשהוא בדרך לפגוש את אהבת ליבו. כבר מחצו לי את הלב בחוסר התחשבות וחוסר רגישות ולא רציתי שזה יקרה שוב.

לא מחצת לי את הלב בסוף. להיפך, הצלחנו שנינו לפתוח את הלב ולמצוא נחמה אחד בשנייה ולמדנו לשתף ולדבר ולפעמים להיות האריה והלביאה האלה. מהיתרונות שהמלחמה הביאה לקשר שלנו.

אל תדאג, אני שומרת לך את האופציה למחוץ לי את הלב ביום מן הימים 🙂 אני יודעת שאתה עדיין יכול לעשות את זה. זה בסדר.

בכל מקרה, בחזרה לענייננו.

בסוף הפוסט כתבתי בקטן שאני פה כי אני רוצה ללמוד להתמודד עם כל הרגשות, ושלא באתי לבדסמ כדי לברוח מרגשות קשים וכואבים כמו קנאה. קנאה היא אחד מהרגשות שאני רוצה להרגיש, כי הם גורמים לי להרגיש חיה. הם מעירים אותי. הכאב החד של הלב שכואב ועלול להתרסק למיליון חתיכות שווה יותר מאלף ספנאקים (אל תתפוס אותי במילה, לא חייב לעשות פה ניסויים בבע״ח, כלומר עליי, כדי להוכיח) ומחזק אותי ואותנו יותר.

האמת, שעם כל הכאב שהיה לי בימים האחרונים, ועם כל מה שאני מתמודדת כרגע, הבכי הזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי מתחילת המלחמה. מהשביעי באוקטובר לא הצלחתי לבכות. משהו התייבש בפנים והרגשתי את עצמי נאטמת. משהו בתמימות שלי נשבר, משהו השתנה בהבנה שלי לגבי בני האדם. משהו בי היה עסוק כל יום כל היום באובדן, באבל, בכאב ועדיין - אפילו לא דמעה אחת.

ואז ערב אחד הצליח להוציא ממני חמישה חודשים של בכי שהיה תקוע בפנים ולא הצליח לצאת. חמישה חודשים שלא הצלחתי לבכות אצל הפסיכולוגית, בכלל. ואם אני לא בוכה, סימן שיש בעיה. סימן שמשהו תקוע בפנים.

ואז, בבת אחת, נהרות של בכי יצאו ממני תוך כדי שאני מנסה לשאוף אוויר באמצע התקף חרדה, שוכבת על המיטה, בחושך. היפר ונטילציה תוך כדי דמעות שזולגות במרץ ואני מנסה להסדיר נשימה אבל המוח שלי צועק weeeeooouuuuu weeeoooouuu alert alert alert הוא לא אוהב אותך הוא לא נמשך אלייך עבר לו ממך את שמנה ומכוערת והוא לא רוצה אותך הוא ישכח ממך הוא ימחץ את הלב שלך כמו נמלה.

אני קמה מהר מהמיטה ומנסה לתרגל נשימות עמוקות אבל המוח שלי על ספידים רץ ממקום למקום, ממחשבה למחשבה וכל מחשבה יותר גרועה מהקודמת והתקף החרדה במקום להירגע רק ממשיך לטפס ולטפס ואני רצה לשירותים מהר לפני שאני אפספס ומקיאה את נשמתי אל האסלה. הגוף רועד כולו, כמו כלב אחרי אזעקה, ואני נזכרת בהרצאות שמדברות על פריקת סטרס ובמקום לנסות לצמצם אני מתחילה לנער את כל הגוף כדי לפרוק את כל המתח שהצטבר. את בסדר, אני לוחשת לעצמי. את בסדר. הכל בסדר.

ואז.. רגיעה. ואז שוב בכי, ושוב רגיעה - וככה נראים הימים האחרונים. קצת בכי, קצת רגיעה. קצת בכי, קצת רגיעה. ופחדתי שאולי נשבר בי משהו, שאולי זה יתקע ככה. אבל איפשהוא בפנים כבר למדתי שזה יעבור. נזכרתי שהיינו שם כבר. נזכרתי שהיינו שם בקיץ, בשיחת טלפון כשהייתי בפקק באיילון ב-1 בלילה ודיברנו על זה שהתאהבתי בך ואתה לא בי, ואז בכיתי במשך יומיים רצוף. ונזכרתי בסשן האחרון שלנו, עם ההיא שהכרת בצ׳אט שגרמה למערכת הסימפטתית שלי לצרוח.

נזכרתי שעברנו דברים שהיו לי קשים וצלחנו אותם, ועברנו אותם והנה אנחנו פה, ביחד. נזכרתי שרק צריך לדבר, ורק מלשמוע את הקול שלך אני נרגעת. אז ביקשתי שנדבר בטלפון ושיחת טלפון של שעה הזכירה לי שאנחנו בסדר. שאפשר להירגע. אנחנו ביחד, גם אם זה זמני, גם אם זה יגמר מתישהוא. כרגע אנחנו ביחד וכרגע טוב.

ולסיכום, הפואנטה. הקנאה שגרמה לי לבכות במשך יומיים וחצי העירה את החרמנות שלי מהבוידעם ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה, מאז תחילת המלחמה, שהייתי חרמנית בטירוף כמו שהייתי בקיץ היפה שהיה לנו. אוננתי היום כל כך הרבה יותר מדי פעמים שכבר כואבת לי היד והייתי צריכה לעסות אותה כדי להרגיע אותה.

בעצם, כמו שהפסיכולוגית שלי אמרה לי - צריך לטפס את כל ההר כדי שתוכלי להגיע לירידה. כל גל עובר בסוף, צריך להיות סבלניים ולתת לו מקום להביא את כולו, במלוא עוצמתו, להתנפץ על החול ואז לחזור אחורה אל הים.

נכתב במהלך הדייט:

״נכון שדיברנו על סשן לכבוד יום ההולדת שלך?״

״כן, רציתי לדבר איתך על זה. האמת, האמת ש… אני לא כל כך בטוחה שבא לי״

״כאילו מוזר לי לדמיין את עצמי מצליף בך פה או בחדר ליד״

״כן, חשבתי על זה גם.״

מתוך שיחה שנערכה, ככל הנראה נכתב בצורה לא מדויקת, כי מי באמת זוכר מילה במילה.

מחשבות.

כשהיינו על הספה שלי, כלומר אני הייתי עם הרגליים פשוקות יושבת עליך, ודיברנו עלינו ועל בדסמ, אמרת שעלה לך רעיון ליום ההולדת המתקרב ובא שלי, ובסוף סיפרת לי שחשבת שנעשה סשן. התרגשתי. הייתי חרמנית נורא ורק המחשבה על כל אקט מיני ובטח ובטח איתך ובטח בטח כמו בימים הטובים, עשה אותי רטובה וגרם לי לרצות שהייתי נולדת כמה שבועות לפני, או ליתר דיוק ממש אותו ערב שבו דיברנו על זה. כמו ששחר חסון אמר, הלוואי שהיית לוקח אותי לקיר.

ואז עבר הזמן, וקיבלתי מחזור, והלך החשק, ואז חשבתי שאולי זה בגלל ההורמונים, ומזל שביום ההולדת שלי אני אהיה בביוץ אז בטוח אני אהיה חרמנית ואני ארצה סשן. אבל… הרצון הזה לא בא, הוא לא מגיע.

יש בי צד שחושב - וואי, איך בא לי להזיז את הזמן אחורה לתקופה ההיא. לקיץ, לזמן הפנוי, לסשן השבועי הקבוע, לשיחות אל תוך הלילה. ללמשוך עוד רבע שעה של אפטר קר של התכרבלות במיטה.

ויש צד אחר שמסתכל עלינו היום, ועל הקשר שנבנה, ועל האהבה, והתמיכה, והחיבוק והאושר וכל מה שלמדתי ממך. ויש דמעות בעיניים כשאני חושבת על כמה אני שמחה ומאושרת שיש לי אותך בחיי. כמה שאתה מכניס לי אור ומשמעות לחיים. כמה שאתה משמח אותי ועושה לי נעים ושמח בלב.

ויש הבנה, שהחיים כל הזמן מתקדמים, ואנחנו איתם ואי אפשר לחזור אחורה ולעשות ״בדיוק כמו״ אז. אפשר אחרת. אפשר חדש. אפשר משודרג.

אפשר להסתכל על זה כתזה, אנטיתזה, סינתזה. זה היה השיעור האהוב עליי בסוציולוגיה כשהמרצה הסבירה לנו על הקונספט.

תקופה אחת הלכה, באה תקופה הפוכה, ובסוף תגיע השילוב של השתיים. אחדות הניגודים.

נכתב אחרי הדייט:

מבלי שידעת מה כתבתי, מצאת לנו סינתזה.

תודה.

נ״ב, הגעתי הביתה :)

לפעמים יש רגעים שאנחנו ביחד ואני חושבת על כמה דברים השתנו מאז תחילת המלחמה וכמה היחסים בינינו השתנו. כמו למשל שאנחנו כבר לא ביחסי שליטה.

ואז, יש רגעים כאלה, שאנחנו יוצאים מהבית שלי אחרי דייט נייט עם משלוח מהוולט ופרק או שניים מסדרה, כל אחד לעיסוקיו - אתה הביתה ואני לעבודה, ואנחנו יורדים במדרגות ואני מגיעה לרכב שלי, נכנסת אליו ואז בלי לחשוב קוראת בקול (חזק מדי, מסתבר) - ״אוי שיט.״

״אוי שיט, מה?״ אתה עומד ממול הרכב, האורות שנדלקו מהרכב שלי מאירים עליך רגע אחרי שהדלקת סיגריה.

״אוי שיט שכחתי את המטען שלי בבית״ אני עונה וכבר יודעת מה מחכה לי. וכמה אתה שונא שאני תמיד על 3% סוללה ואני יודעת, יודעת, שאם המצב היה אחר עכשיו, היית מתחרפן ואני הייתי חוטפת על זה בסשן הבא.

ואתה מסתכל עליי במבט קצר ואני ישר נעצרת ומחפשת תירוצים -

״לא, נו, אבל… יש לי 20% וזה יספיק לי ללילה״

״לא נו, אבל… אין לי כח לעלות עכשיו חזרה הביתה הרגע ירדנו״

״לא נו, אבל… אני אאחר לעבודה״

ואתה פשוט אומר - ״לא. תעלי להביא. אם לא, אני אעלה להביא״

ובשניה אחת אני מרגישה את הנשלטת פוקחת עיניים בבת אחת, בום מתעוררת משינה כאילו העירו אותה עם משרוקית וקולות אזעקה והיא רצה ומתייצבת ועונה במקומי (או לא, כי היא אני).

ואני נועלת את הרכב ועולה ברגל למעלה רק כדי להביא מטען כי לרגע אחד, לשבריר שניה, למרות שכאילו שכחנו מה היה בסשנים שלנו שלפני המלחמה, אנחנו שוב ביחסי שליטה ואתה אומר ואני מצייתת.

וזהו, סתם זה היה רגע נחמד. פתאום זה החזיר אותי למקום וזה היה לי נעים.

ואז אתמול, אחרי שהלכת, נזכרתי שבפעם הראשונה שדיברנו על לעבור לגור ביחד, אמרת לי שאם אני אתחצף או אתנהג ״כמו בת״ אתה פשוט תוכל להעיף לי סטירה או להצליף בי ולאפס אותי בחזרה.

ופתאום זה הרגיע אותי, שאולי זה כן יכול לעבוד הסיפור הזה. חשבתי על זה שאפשר להחזיק בplayfulness גם כשגרים ביחד. אולי זה באמת יהיה לנו בסדר ואני לא אהיה עצבנית מלנקות ולבשל ולעשות כביסות בשביל גבר, כי זה יהיה אתה ובשבילך.

ואין דבר שהייתי רוצה יותר כרגע מלהכין לך אוכל בזמן שאתה יושב בספה, עם רגליים על השולחן, רואה טלויזיה, ולהגיש לך אותו באהבה ובגאווה הכי גדולה שיש בי.

(למקרה שהתגובות שיעלו כאן ידברו על אלימות במשפחה או אלימות זוגית, אין מה לחשוש. נא לזכור שיש פער בין המציאות לבין מה שאתם קוראים ברשתות החברתיות)

הוויז מראה שיש לי עוד איזה 20-25 דקות עד שאני צריכה לצאת. נראה כמה זמן יקח לי לכתוב את הפוסט הזה ואם אספיק לכתוב את כל מה שעובר לי בראש.

עוד 20-25 דקות אני צריכה לצאת לפגישה עם הפסיכולוגית ובזמן שאני שוכבת על הספה ומתלבטת אם להציע לך שאקפוץ אחרי הפסיכולוגית רק כדי להביא לך לעבודה עוגיות שאפיתי אתמול וכבר ארזתי יפה בצלופן, עולה בי איזו פנטזיה שדיברנו עליה פעם.

וואו, מרגיש שעבר נצח מאז. איך המלחמה הפכה את החיים שלנו ל-לפני ואחרי.

אז אי שם, בחיים שלפני, הייתי בדרך לעבודה, אתה היית במשרד. התכתבנו ואמרתי לך שנורא בא לי להגיע אל המשרד שלך ולחכות לך בשירותים, על הברכיים. או לחילופין, שתכלא אותי באיזה חדר צדדי עם מנעול שרק לך יש. תשאיר אותי שם, על הברכיים, עם ידיים קשורות מאחורי הגב, לחכות לך, עד ש - כמו שכתבתי בפוסט הקודם - תעשה בי כרצונך.

אם היה לי זמן הייתי הולכת אחורה בשיחות שלנו כדי לאתר את השיחה הזו, אי שם בקיץ.

בסוף, אני זוכרת - עצרתי בצד הכביש, הרמתי את החולצה ושלחתי לך תמונה של הציצים שלי. דוגמה לאיך האגו מפשר בין האיד (הרצון לנסוע אליך למשרד, עכשיו) לבין הסופר אגו (העבודה מחכה לי).

פתאום, ואולי גם לא פתאום - כי אני בביוץ אז חרמנית וגם כי התחילה העונה החדשה של ״סימנים״ ואני שוב מתעסקת בבדסמ, משהו שהנחתי בצד למשך תקופה מאז תחילת המלחמה - אני מוצאת את עצמי שוכבת על הספה בסלון ומפנטזת עליי, עליך ועל מציצה בתא שירותים.

מדמיינת את עצמי מחכה לך, ואתה במשרד עובד, יושב עם אוזניות, אולי משוחח עם קולגות. יודע שאני שם, מחכה. בשלב מסוים אתה קוטע את השיחה עם הקולגות ואומר - ״אה, אני כבר חוזר. קופץ רגע לשירותים להתפנות״ ומתקרב אל שירותי הבנים.

אתה נכנס ויודע בדיוק לאיזה תא לגשת. פותח את הדלת ומביט מטה - כדי לראות אותי, זו שעצרה את היום שלה ועזבה הכל כדי לגרום לך להנאה ופורקן באמצע היום, יושבת על הברכיים, על הרצפה הקרה והמטונפת של השירותים, עם המבט מושפל מטה, מחכה רק לך.

אני מזהה את המגפיים החומות אבל לא מרימה את המבט. אני יודעת שהמבט שלך עליי, ואתה עומד מעליי. אני שומעת חגורה נפתחת, את הריצ׳רץ׳ יורד בתנועה בטוחה. אני יכולה רק לדמיין איך אתה מוציא את הזין שלך מהתחתונים ומעט מתכופף כדי לתפוס את הסנטר שלי עם היד שלך, כדי להרים את המבט המושפל שלי אליך.

ולרגע אחד אני מרימה את המבט ומביטה אליך, אי שם למעלה. אני מגניבה חצי חיוך ובעיניים אני מסמנת לך ״תודה״ שהסכמת לי להגיע אליך היום למשרד ולהפוך את היום שלך לקצת יותר טוב.

ואתה, בתמורה, נותן לי לתת לך את הטוב הזה.

בפנטזיה הזאת, של יום ראשון בצהריים על הספה בבית, רגע לפני שאני יוצאת לפגישה עם הפסיכולוגית, אתה מסכים לי להגיע אליך למשרד אחרי הפגישה איתה כדי לתת לך 2 דברים:

מציצה

ועוגיות שאפיתי אתמול בצהריים.

לפעמים, קצת בא לי… שתכתוב לי בהודעה - ״מה דעתך על סשן היום?״

ואני ישר ארגיש את הבטן התחתונה כאילו מתחממת ומתכווצת ומתרגשת ומתהפכת ובאופן אוטומטי אני אחייך והזנב הישן נושן היה חוזר לכשכש. ואני אגיד לך, ״כן, ברור. אני אשמח זה יהיה מושלם״ ודמעה קטנה תתחיל לרדת מעין ימין מהתרגשות.

אני אוציא את המחוך השחור מהארון ואוריד ממנו אבק, ההוא שלא נגעתי בו מאז הסשן האחרון. אוציא איזה גרביון שהזמנתי מ״שיין״ ועדיין לא יצא לי לנסות, איזו חצאית שחורה קצרצרה.

אני אכנס למקלחת לטיפול 10,000 ואצא ממנה חלקה ונקייה. אמרח קרם גוף לאט ואהנה מהמחשבה של היד שלך שתעבור על האיזורים האלו לאט… לאט… אחרי הצלפה חדה וכואבת. אני אסתובב קצת עירומה בבית, מהמקלחת אל חדר השינה, עם מוזיקה נעימה ברקע. מתרגשת ומתכוננת למה שמחכה לי הערב.

אלבש את המחוך, אשים את הגרביון, את החצאית הקצרצרה, אסתכל במראה, אעשה קצת פוזות וארגיש שוב, כמו שהרגשתי אז לפני סשנים, הכי כוסית בארץ.

ואז, אולי אחליק את השיער כמו בפעם ההיא שהחלטתי להחליק אותו ואדמיין אותך תופס אותו ומושך אותי כל הדרך מהכניסה לבית ועד חדר השינה, ותדחוף אותי אל המיטה. תקשור לי את הידיים והרגליים אל קצוות המיטה, יד אחר יד, רגל אחר רגל. תמשוך את האגן שלי למעלה, תחשוף את התחת שלי, תעביר ליטוף קצר - נוגע לא נוגע, ותצא ממני אנחה בלתי נשלטת. ואז, במהירות, בלי שאספיק בכלל לחשוב, תנחית את הספאנק הרותח הראשון.

קצת אתאפר, 2-3 שפריצים של בושם, נעלי עקב, מפתחות ואצא לדרך. שכחתי משהו? פשוט כבר כל כך הרבה זמן לא היה לנו סשן. שאני לא אעשה פדיחות. אה! הקולר. מעניין איפה החבאתי אותו. פעם הוא היה תלוי בגאווה על מתלה התיקים שלי. קיבל מעמד מיוחד משל עצמו. אבל אחרי כמה זמן החבאתי אותו באחד התיקים שתלויים שם, למקרה שיבוא מישהו שלא מבין למה יש לי קולר בלי כלב(ה) בבית. מתה כבר לשים את הקולר שוב על הצוואר שלי ושתמשוך אותי מהקולר ותרים אותי אליך כדי לפקוד עליי לפתוח את הפה, ואז שתירק לתוכו ותשאיר אותי ככה, פעורת פה עם איסור בליעה, בזמן שאתה מחייך ונהנה מהסיטואציה.

יאללה, לדרך. אני כבר מתורגלת ויודעת שביום הזה אנחנו כמעט שלא נדבר, והשתיקה הזו ביני לבינך שאני לא יודעת למה לחכות תשאיר אותי עירנית ומתוחה ומחכה ורטובה ומתפתלת ומתחננת. בדרך אליך אני אוהבת להיות עם מזגן על פול פאוור, אבל אולי זה בגלל שבימים שבהם היינו עושים סשנים והיה עוד קיץ. ואולי כי הדיסוננס בין הקור של המזגן לבין החום של החיבוק הראשון כשאני נכנסת אליך הביתה פשוט הופך אותי לשלולית.

ואז אני אגיע, ואכתוב לך ״אני פה״.

ואתה תענה לי - ״תעלי.״

ובצעדים חוששים אני אעלה מדרגה, מדרגה. עד שאגיע אל דלת ביתך ואגלה כיסוי עיניים.

אוי, אלוהים. איך התגעגעתי אל כיסוי העיניים.

ואני אשים אותו, ואחייך בלב ואפילו לא אצליח להתאפק ולהסתיר את החיוך על השפתיים. ואדפוק 2-3 דפיקות קצרות ואשמע את הדלת נפתחת.

אתה תתפוס לי את היד ותוביל אותי לאט פנימה אל תוך הבית, כמו בפעם הראשונה.

ואז… ואז אני לא יודעת. המוח שלי משתגע מפנטזיות וזכרונות מושלמים של רגעים יפים וכואבים שלנו ביחד.

אבל,

מפה הבמה היא שלך.

תעשה בי כרצונך.