ELLE est moi

אומרים שההוכחה לכך שהומוסקסואליות היא לא בחירה כי אם היה אפשר לבחור אף אחד לא היה בוחר להתאהב בגברים.

קצת בא לי להגיד אותו דבר על להיות נשלטת, ושאולי הלוואי שהייתי שולטת בטבע שלי והייתי בוחרת במישהו שהיה ממש מעריץ כל פיסת עור בגוף שלי.

סבתא אומרת שרואים עליו שהוא מאוהב בי.

אומרים שסבתא יודעת הכל וסבתא תמיד צודקת.

בכל זאת, אומרים את זה גם עליי כשאני לא מצליחה להוריד ממנו את הידיים שלי גם במקומות ציבוריים וגם כשאנחנו רק אנחנו בבית. ואני באמת מאוהבת.

מעניין אם זו המלחמה, אם זה השבעה באוקטובר, שככה הרסו לי. שככה שינו לי.

זה נכון שגם מלפני המלחמה לא ממש אהבתי hardcore sex, אינטנסיבי, מהיר. משהו במצב הזה גורם לי לרחף ולא במובן הטוב, שבו אני כבר לא נוכחת ואני עוברת להתעסק בדברים אחרים ומחשבות אחרות. 

לפעמים זה היה נחמד, לקראת האורגזמה. אז כן אהבתי שמעלים קצב, אבל גם אז - לא יותר מדי. משהו בהארד קור סקס מרגיש לי כמו משהו מאוד חד צדדי שבו אני לא חלק, אני הופכת לצעצוע וכנראה שזה לא הפטיש שלי.

ההתחלה צריכה להיות מאוד נוכחת, מאוד איטית, מאוד בקצב שלי, ויש משהו לא פחות מחרמן בזה - החדירה האיטית האיטית, ההוצאה וההכנסה, השליטה בקצב, ההתחרפנות ההדדית. ה-נו כבר אני לא יכולה יותר. הנשיקות הנשיכות המגע השריטות על הגב. המגע המרפרף נוגע לא נוגע של שפתיים אחת על השנייה.

בכל מקרה, אז הבנתם בגדול. לא מעריצה מושבעת של סקס אגרסיבי, ועם זאת זה היה הפורנו החביב עליי ואהבתי לצפות בזה.

ומשהו בשבעה באוקטובר כנראה החמיר את המצב, ולא רק שזה לא מחרמן אותי זה גם דוחה אותי. לא יכולה לראות את זה יותר בתקופה האחרונה, לא באתרי פורנו ולא פה בgifים שאנשים רנדומליים מעלים. זה עושה לי 0 חרמנות ואם הייתה כלשהיא היא פשוט נעלמת. Gives me the ick אבל ברמות. עושה לי חלחלות בגוף המחשבה שמישהו יתפוס אותי בחוזקה ככה.

משהו השתבש.

כל מה שבא לי עכשיו זה משהו רך, אוהב, מלטף, מחבק, דואג.

והמובן מאליו: המלחמה הזאת גומרת לנו את החיים וחייבים לשחרר כבר את החטופים ודי כבר. אי אפשר יותר לנשום ככה.

אפילו לא זכרתי שכתבתי פוסט לפני שבוע, כי כל שבוע מרגיש כמו נצח שעובר. כל מה שחשבתי עליו זה: ״וואו. כמה זמן לא הסתובבתי בכלוב. כמה זמן לא נגעתי בעולם הזה״ וזה באמת פשוט ככה. החיים קורים ואיכשהוא כבר סוף אוגוסט.

היום פעם ראשונה הייתי בבריכה, מכל הקיץ הזה. בים עדיין לא הייתי, והייתי אמורה להיות מחר אבל זה בוטל. איפה הקיץ של שנה שעברה ואיפה אני? וואי, איזו שזופה הייתי. שרופה, כאילו, כי בכל זאת - פולניה.

והימים עוברים והלילות עוברים. שבועות, חודשים, שנים. מחשבות על תקווה ואמונה. שיחות טלפון ושיחות על הספה, עם מגע מלטף.

אני רגע לפני מעבר דירה ראשון מתוך שניים שיהיו בזמן הקרוב, ואני כבר מרגישה חסרת בית מלפני חודש. המוח שלי עושה תהליכים לפני המציאות, כנראה כדי להכין את עצמו ואז המציאות לא כל כך נוראית. אני נאטמת לפני שאני פועלת. אז נאטמתי בראש לבית (כמעט כתבתי דירה, וזה כמה אני כבר לא שם) שגרתי בו שנתיים. אני כבר לא נמצאת, לא מגיעה, לא אכפת לי, מסתובבת עם הכל עליי, לא מזמינה אותך אליי, עדיף שלא כי אין לי כח לנקות או לסדר או להחליף מצעים.

כנראה שהפעם האחרונה שתבוא לדירה תהיה כשאני אסיים לארוז אותה ואעזוב אותה. מוזר. החיים פשוט קורים, ממשיכים, מתקדמים, ואני בכלל לא מספיקה רגע לעצור ולחשוב ולבדוק. מרדף אחרי עצמי ואחרי מה שצריך לעשות, בסוף שום דבר מזה לא קורה ואני סתם בוהה בסרטונים באינסטגרם.

קצת תחושת חוסר תכלית עם תחושת חוסר סבלנות, הכל מרגיש חסר פואנטה וכולם מרגישים לי רחוקים מדי ממני. הראש קצת בבלאגן, מרחף, פגיע, כואב, רוצה חיבוק ושקט בלי מילים. ליטוף כזה של חיבוק בבטן לבטן מתחת לפוך עם מזגן מקפיא. או, ששוב אני מתחננת שיבוא כבר החורף, כמו הקיץ הקודם, הפנטזיה הוונילית שכתבתי לפני שנה בצאת שבת, לפני שאני ואתה היינו אנחנו.

יכול להיות שיהיה מאתגר. יהיה מלחיץ ויהיה מפחיד ויהיה מוזר ואולי ירגיש זר. ואולי חוסר הסבלנות הזה לא יעבור עד שהחום הנוראי הזה יעבור, או עד שנכנס לדירה, או עד שאתמקם בעבודה החדשה, או עד שהחטופים יחזרו הביתה ותגמר המלחמה, ואולי עד שנצא לחופשה רגע וננשום אוויר של חופש. אולי.

קצת כמו הטלפון שלי והמטען שלי, שמשום מה כל לילה טוען אותו עד 80% ואז מפסיק (הבנתי שזה יותר טוב לבטריה או משהו) - ככה אני מרגישה. כל לילה שאני ישנה טוען אותי ב80%, ואני מתחילה את היום שאחרי בלי בטריה מלאה.

מה זה בכלל בדסמ, תזכירו לי?

אין לי כח אפילו לשיחות וניליות בטינדר, הכל מרגיש לא רלוונטי, לא הזמן, לא אכפת. הכל אפתי. אפתי? אפטי? אדיש. מיותר. דבילי. לא קשור ולא חשוב.

ומצד שני, אתמול היה יום אופטימי ונחמד ושמח כל כך.

זהו, חזרתי להיות פשוטת עם אחרי שלושה חודשים של תמונות חמודות שלי. האמת, נטו אין לי כח לחדש מנוי. אולי זה כן יקרה בקרוב.

בכל מקרה, מכיוון שאין משהו מעניין לעדכן עליו או לשוחח עליו, והתקשורת בינינו משתפרת ומשתפרת,

רק אספר שהכל ביחד קצת מלחיץ - מעבר דירה, תחילת התמחות, לכתוב תזה, ובתוך כל הדבר הזה - שנינו חולים.

אני לא פה ולא שם, לא זוכרת את הפעם האחרונה שבישלתי לעצמי אוכל. חיה על יוגורט חלבון או קוטג׳ וירקות ביומיום וג׳אנק בערבים.

איכשהוא כבר ה11.8, כמעט 12.8. עוד רגע נגמר החופש הגדול, ולא הייתי בים או בבריכה אפילו פעם אחת. כל כך שונה מהקיץ הקודם.

אני מרגישה את החרדות הכלכליות נושפות לי באוזן ואין באמת מה לעשות לגבי זה. איט איז וואט איט איז, ועם זה ננצח.

פשוט מרגישה שאני עובדת כל כך קשה ועדיין, גם בגיל 31, אני לא באמת יכולה לממן שכר דירה של דירה נורמלית, או באופן כללי - את החיים.

כאילו, מי לא מרגיש ככה? כנראה שכולנו באותה סירה. או רובנו. מתי יוצאים מהברוך הזה. מעייף להיות מבוגרת שצריכה להיות על הדברים.

וברקע, אני לא יכולה אפילו לרגע לשכוח את המלחמה. את החטופים. את המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה. כמה עוד?

והכל כל כך יקר, ואי אפשר לנוח. כי לנוח עולה יותר מדי כסף, אז אפשר לפנטז על לנוח. לחלום חלומות.

אנחנו שוכבים במיטה אחרי שהלכנו לישון מאוחר מדי אתמול בלילה, ואני התעוררתי ישר לכתם גם על התחתונים בפיפי של הבוקר. אני חוזרת למיטה תשושה, השיער מבולגן, ההבל פה שהשם ירחם אז על הדרך מצחצחת שיניים. אתה קם אחריי ומצחצח גם, כדי שנהיה שווים.

יש משהו בשבתות האלה, של לקום בלי מטרה, בלי סיבה, מתי שבא. השמש מבצבצת ומוציאה אותי מחלום שבו אתה דוחף לי אצבע לתחת ואני מתעצבנת עליך. אבל אפשר לחזור לישון ואז עולים חלומות אחרים על מלחמות ואנשים משונים.

בסוף אנחנו קמים לשתות קפה, אוכלים שקשוקה עם טחינה ולחם ביתי. מקנחים בסרט דיסני וברד פודינג. חוזרים לשנ״צ.

כשאנחנו במיטה, אני מסובבת את הגב אליך. לא כי אני לא רוצה לראות את הפנים היפות שלך, אלא כי ככה הכי נוח לנו. יש משהו מתחשב בלישון עם הגב אחד לשניה כדי שכל אחד ינשום לכיוון אחר שהוא לא האף של השני. מה לעשות, זו המציאות. אפשר לייפות אותה אבל בתכלס איכסה.

בכל מקרה, אני שולחת יד כמו תינוקת שרוצה שאבא ירים אותה מהעריסה, ואתה מחבק אותי מאחורה.

השגרה שלנו היא כזאת: אני תינוקית ושולחת יד שנפתחת ונסגרת כמו תינוקת […..] ואתה מחבק אותי מאחורה, שולח יד מתחת לחולצה ועוטף את שד שמאל (דמיטרי) או שד ימין (סווה) וככה אנחנו עד שאחד מאיתנו מתייאש, משחרר, ונרדם לשנצ.

ואז, על אף הווסת והעייפות והרצון לשנ״צ, אני מרגישה אותך מלטף לי את הפטמה, בהתחלה בעדינות ואז מתחיל לצבוט אותה יותר חזק. גניחה לא נשלטת יוצאת ממני. אתה ממשיך ומעסה את דמיטרי, או סווה, מושך ומסובב, מלטף, נוגע לא נוגע, והגניחות יוצאות ממני ללא הבחנה כשאני מתחילה לרחף בעולם אחר, חצי נוכחת חצי לא. אתה מרפרף על הצוואר שלי עם השפתיים שלך בזמן שהירכיים שלי באוטומט נצמדות אחת את השנייה ואני מרגישה את האגן שלי מתחכך עם השמיכה ששמתי בין הרגליים. היד שלך עוד ממשיכה על הפטמות, על החזה עצמו, עובר, מלטף, צובט, מושך, מסובב, ושוב ושוב ולמרות שאנשים לפעמים חושבים שציצי הוא רק ציצי, אני מרגישה שאני מתקרבת לשיא,

ולרגע אני מרחפת

גבוה גבוה גבוה

אומרת שלום לאלוהים

אומרת לו ״תודה לך על האורגזמות אדוני״

ואז נוחתת בחזרה

אל המיטה

איתך, עם הגב אליך, בשנ״צ של יום שבת.

החיים הם מעבר לפנטזיות של הכלוב,

החיים הם לבשל לנו ארוחת ערב בחוטיני שלי וטישרט שלו (נראה לי היה חשוב להדגיש מה של מי),

להתיישב לאכול מול בואו לאכול איתי,

להתחבק, להתלטף, להתנשק,

ללכת למיטה לישון בזמן שהוא רואה משחק כדורגל,

להתעורר לרגע כשהוא נכנס בשקט-בשקט לחדר שינה, מנסה לא להעיר אותי,

לחייך מתוך חלום,

לחזור לישון.

ושאלה לקהל הרחב: מהי זוגיות בשבילך?

-הושמדה- 

יותר טוב.

יותר רגוע, יותר אהוב, יותר נעים, יותר כיף.

וכל זה, עם הריח שלך על הספה, כשאני שם לבד, מחכה לך.

מבשלת במטבח שלך, ומדמיינת אותך מתבונן עליי ממצלמה נסתרת בזמן שאתה במשרד.

רציתי לכתוב על זה ששוב אני לפני מחזור, שוב אני רגישה יותר מדי, שוב אני בוכה ומרגישה לבד בעולם, שוב שום דבר לא מספיק, שוב אני לא מצליחה להדחיק, שוב אני צריכה חיבוק ותועפות של אהבה, שוב אני צריכה מגע והכלה ובאופן כללי פשוט יותר,

אבל האמת היא שאני פשוט עייפה נורא ואני קמה עוד חמש שעות.

אז נסתפק בסיכום הקצר הזה, ונחכה שגם הגל הזה יעבור.

מעניין מתי אני אחזור להיות חרמנית ואני אוכל לכתוב סוף סוף משהו מעניין וראוי בבלוג הזה.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם זה הרגע הזה יום אחרי שאתה פה, ואני נשכבת על הספה או על המיטה ופתאום הריח שלך, שנדבק קצת לבּד שישבת עליו, מגיע אל הנחיריים שלי ועולה בי תחושה של עונג, של שקט, של נחת. תחושה של לעצום עיניים ולשאוף עמוק עמוק את הריח הזה, וזה מחזק אותי ונותן לי אנרגיות להמשיך.

מעדיפה להסניף אותך ישירות מן הסתם, אבל לפעמים גם זה מספיק.

זה קצת כמו לאונן ולדמיין כל אקט מיני שהיה בינינו אי פעם, לפנטז על מה שהיה, על מה שיהיה, לדמיין אותך מעליי, מאחוריי, מתחתיי, מולי. לדמיין את היד שלך, את הזין שלך, המגע המרפרף והקצת מדגדג, לדמיין את הצחוק המתענג שלך כשאני בורחת מהדגדוגים שלך, לדמיין את משקל הגוף שלך על שלי.

אחח. וואי.

עד הפעם הבאה שנפגש.

כבר יותר מדי זמן שאין לי מה לכתוב פה. אני מתה לכתוב איזה סיפור מחרמן, איזה משהו שידליק גם אותי. מתה שתעבור במוחי איזו מחשבה שאהפוך אותה לפוסט, שארגיש קצת שייכת לפה. כאילו כדי להצדיק את הנוכחות שלי באתר הזה.

ובסוף מה אני כותבת? החיים בין ביוץ למחזור וסבב הורמונים שחוזר חלילה. זה משעמם? לא יודעת. בהתחלה חשבתי שמתפקידי להנגיש לציבור הזכרי פה את הנושא. סתם לקחתי על עצמי את התפקיד. מאסתי בגברים שלא מודעים לאיך המחזור עובד, ואיך הורמונים של אישה עובדים. אבל גם מזה קצת נמאס לי, כי זה מרגיש שזה הדבר היחידי שנשאר לי להגיד פה.

אני מרגישה שהבדסמ שלי היה קצר מדי, וככל שעובר הזמן אני מרגישה את זה מתרחק ממני ולעיתים אני תוהה אם הוא בכלל היה, או שהוא היה חלום. הקיץ של שנה שעברה, התמימות של לפני המלחמה, כל זה נראה כמו איזה חלום רחוק.

כמה עברנו בשנה האחרונה. עברה שנה מאז הסשן הראשון שלנו. אני מנסה לפשפש בזכרונות שלי, ואפילו העלתי לפה לא מזמן קטע מתוך הכתיבה על הסשן הראשון.

איפה נאפולי שלי.

חזרתי ממש לפני כמה שעות מחופשה בחו״ל, חופשה של זמן לחשוב, חופשה של כאילו זמן לנוח. אני מרגישה שחזרתי מהחופשה מבוגרת. לא יודעת עדיין להסביר.

אני רק יודעת שהגיע הזמן שאני אחזור לטיפול. יש יותר מדי בלאגן בראש ופחות מדי מקומות לפרוק בהם בזמן האחרון.

פוסט חסר פשר. המוח שלי בבלאגן, בבלבול. אני לא מצליחה לעשות סדר במחשבות ולהבין מה אני רוצה מחיי. 

בנתיים אני מסתפקת בלחבק את הדובי שלי במיטה ומחכה לחיבוק ארוך מחר במיטה.

לא יודעת.

בלאגן.