אנחנו שוכבים במיטה אחרי שהלכנו לישון מאוחר מדי אתמול בלילה, ואני התעוררתי ישר לכתם גם על התחתונים בפיפי של הבוקר. אני חוזרת למיטה תשושה, השיער מבולגן, ההבל פה שהשם ירחם אז על הדרך מצחצחת שיניים. אתה קם אחריי ומצחצח גם, כדי שנהיה שווים.
יש משהו בשבתות האלה, של לקום בלי מטרה, בלי סיבה, מתי שבא. השמש מבצבצת ומוציאה אותי מחלום שבו אתה דוחף לי אצבע לתחת ואני מתעצבנת עליך. אבל אפשר לחזור לישון ואז עולים חלומות אחרים על מלחמות ואנשים משונים.
בסוף אנחנו קמים לשתות קפה, אוכלים שקשוקה עם טחינה ולחם ביתי. מקנחים בסרט דיסני וברד פודינג. חוזרים לשנ״צ.
כשאנחנו במיטה, אני מסובבת את הגב אליך. לא כי אני לא רוצה לראות את הפנים היפות שלך, אלא כי ככה הכי נוח לנו. יש משהו מתחשב בלישון עם הגב אחד לשניה כדי שכל אחד ינשום לכיוון אחר שהוא לא האף של השני. מה לעשות, זו המציאות. אפשר לייפות אותה אבל בתכלס איכסה.
בכל מקרה, אני שולחת יד כמו תינוקת שרוצה שאבא ירים אותה מהעריסה, ואתה מחבק אותי מאחורה.
השגרה שלנו היא כזאת: אני תינוקית ושולחת יד שנפתחת ונסגרת כמו תינוקת […..] ואתה מחבק אותי מאחורה, שולח יד מתחת לחולצה ועוטף את שד שמאל (דמיטרי) או שד ימין (סווה) וככה אנחנו עד שאחד מאיתנו מתייאש, משחרר, ונרדם לשנצ.
ואז, על אף הווסת והעייפות והרצון לשנ״צ, אני מרגישה אותך מלטף לי את הפטמה, בהתחלה בעדינות ואז מתחיל לצבוט אותה יותר חזק. גניחה לא נשלטת יוצאת ממני. אתה ממשיך ומעסה את דמיטרי, או סווה, מושך ומסובב, מלטף, נוגע לא נוגע, והגניחות יוצאות ממני ללא הבחנה כשאני מתחילה לרחף בעולם אחר, חצי נוכחת חצי לא. אתה מרפרף על הצוואר שלי עם השפתיים שלך בזמן שהירכיים שלי באוטומט נצמדות אחת את השנייה ואני מרגישה את האגן שלי מתחכך עם השמיכה ששמתי בין הרגליים. היד שלך עוד ממשיכה על הפטמות, על החזה עצמו, עובר, מלטף, צובט, מושך, מסובב, ושוב ושוב ולמרות שאנשים לפעמים חושבים שציצי הוא רק ציצי, אני מרגישה שאני מתקרבת לשיא,
ולרגע אני מרחפת
גבוה גבוה גבוה
אומרת שלום לאלוהים
אומרת לו ״תודה לך על האורגזמות אדוני״
ואז נוחתת בחזרה
אל המיטה
איתך, עם הגב אליך, בשנ״צ של יום שבת.
