ELLE est moi

כל פעם עובר מלא זמן מפוסט לפוסט. לפעמים יש לי איזה הברקה ואני כותבת ברצף, אחת לכמה ימים, ושוב אני נעלמת.

עכשיו, בכלל זה יצא לי מהיוזר בכלוב ולא הייתי בטוחה שאני זוכרת את הסיסמא. אז ויתרתי לכמה ימים.

סיימתי לקרוא את ״המטופלת השקטה״ שכולם כל כך המליצו לי לקרוא.

קודם כל, לא לסיים לקרוא ספרים מפחידים ב2:00 לפנות בוקר. המלצה שלי.

דבר שני, לא הייתי מפוחדת ככה מהחושך מאז שהייתי ילדה קטנה.

אתה כבר ישן בחדר, אני שומעת מרחוק. יש משהו מנחם בלדעת שאתה פה ליד, שאני יכולה בכל רגע להיכנס למיטה ולהתכרבל איתך, ללחוש לך שקראתי ספר קצת מפחיד ושאני מפחדת לישון לבד, ושתעטוף אותי אליך בחיבוק, ואתה נרדם בחזרה תוך כדי מחשבה של איך להגיב לי, איך להרגיע אותי.

רקע: כידוע, או שלא, לקוראיי האדוקים ואלו שפחות, הפסקנו לעשות בדסמ קום איל פו מאז תחילת המלחמה פחות או יותר, ולא חזרנו, מסיבות כאלו ואחרות.

שכבנו במיטה, בשעת צהריים נעימה. החלונות פתוחים ורוח קרירה נכנסת, ואתה מספר לי כמה זה נחמד שחדר השינה נעים וקריר, וכבר אפשר לישון בלי מזגן. בנתיים, אני מורידה ממני מהר את הטישרט האפורה שמשמשת כפיג'מה, ואת הטרנינג שגנבתי ממך בחורף שעבר.

"מאמי, אני רוצה קצת סקין טו סקין" אני אומרת לך, רומזת לך להצטרף אליי ולהתפשט גם, וככה שנינו נשארים בתחתונים, מחובקים.

לרגע אחד הראש שלי נח על השקע שבין הזרוע שלך לחזה, ואני מלטפת את שערות החזה שלך שאט אט מאפירות. תוך כדי אנחנו מדברים, ואתה מספר לי דברים בזמן שאני מעבירה אצבעות דרך השיער ולפעמים מרימה אליך מבט ומלטפת לך את הזקן והשיער.

מדי פעם אנחנו מחליפים תנוחה, ואנחנו מחובקים פנים אל פנים, הידיים שלי באיקס מול החזה שלי ואתה עוטף אותי, יד אחת מתחתיי ויד שנייה מעליי, ואנחנו מתנשקים לרגע בעדינות תוך כדי שאתה מתופף או מפליק לי על התחת (מי אמר בן זוג עם ADHD ולא קיבל?) בקצב. טק טק טק טק טק.

מתוך התנוחה הזו, שבה אני עטופה ממש בתוך החזה שלך, ושערות החזה מדגדגות לי את הפנים, אתה מלטף את התחת שלי בעדינות. יש שיאמרו (אני) עדינות רבה מדי, ואיזורים מסוימים מדגדגים אותי. אתה ואני יודעים שדגדוגים זה מחוץ לתחום, זה דגל אדום, זה בגבולות הקשיחים ביותר, זה האיזורים שלא נוגעים (ויחד עם זאת, איזורים מחוץ לתחום שהתחלנו לבדוק ולשחק איתם כבר במאי האחרון, בבית מלון).

אני מתחילה לצחקק ואתה ממשיך ללטף אותי בעדינות, מרגיש את הצחוק הלא נשלט שלי, הסובל מתחושת הדגדוג שהצטרפה אל הליטופים. אני מתחילה קצת להתפתל ולנסות לברוח, אבל אני מרגישה את הידיים שלך מקשיחות ומחזיקות אותי במקום, ופתאום המוח שלי מבולבל, ומזהה תחושה שהוא לא הרגיש הרבה זמן.

ופתאום, הדגדוג כבר לא כל כך מדגדג.

פתאום, אני ב... מיני ספייס?

היד השנייה שלך מגששת אל בית השחי שלי ואתה מתקרב בעדינות, מה שבדרך כלל מקפיץ אותי ללא שליטה. אבל אני מרגישה את האחיזה שלך בי, שלא מאפשרת לי לזוז, ואתה מלטף קרוב אל בית השחי שלי תוך כדי שאתה ממשיך ללטף איזורים דגיגיים שבין התחת לרגל. אתה מסביר לי, שכשאתה "עושה את זה בו זמנית, פתאום זה לא כל כך מדגדג בתחת, נכון?" ואני חצי מרחפת, ובכלל לא מרגישה לא מדגדג פה ולא מדגדג שם. מוזר.

אין לזה הסבר הגיוני כל כך, איך פתאום אחרי יותר משנה שלא הייתי בספייס פתאום זה קרה.

פתאום הרגשתי קטנה ומוחזקת ומרחפת בתוך כלוב שהוא הגוף שלך, שמחזיק אותי מלזוז, מלברוח.

פתאום, עבורי, היית שוב השולט שלי, ולא בן הזוג שלי, או אולי בעצם הכלאה בין השניים.

רגע אחר כך כבר שחררת אותי, ונשארנו עוד קצת מחובקים, מדברים על איזו כורסה לקנות לסלון ומה תאכל לארוחת ערב.

אבל לרגע אחד קטן, הייתי בספייס כמו שהייתי מלפני יותר משנה, כשהיית משאיר לי סימנים על התחת ומרטיב לי את הצורה.

אולי זה זה שנשארו רק עוד חמישה ימים עד המחזור וזה מה שגורם לי להתחרפן ככה; כמו שלא התחרפנתי כבר… כמה? יותר מחצי שנה.

אבל כרגע זה הרגע הזה שהייתי בחדר שינה בשנ״צ והתעוררתי משעון מעורר כדי לצאת לעבודה וחשבתי לרגע ששמעתי אותך גונח בסלון ודמיינתי אותך מדבר עם איזו סתמית מהצ׳אט ודמיינתי אותה שולחת לך תמונה של הציצים הלא מספיק יפים שלה ואתה מתגרה ומאונן על המחשבה של לזיין אותה ולשמוע את הציצים שלה מתנגשים אחד בשני בקליפידי קלאפ. 

ואולי זה השילוב של זה ביחד עם זה שנחשפתי לחולה קורונה אז אנחנו שומרים נגיעה כאילו אנחנו זוג זרים חרדים. ואני מתגעגעת למגע שלך, לחיבוק שלך, לנשיקה, אפילו הקטנה והמרפרפת ביותר.

זה, וזה, וזה שאתה רווי ממגע שלי ואני רק מתחננת שהיד שלך תהיה עליי או ששלי עליך. שאתה רוצה שתהיה כבר שגרה שבה כל אחד אוכל בזמנים שלו ואני רק רוצה ארוחות משותפות שלנו כשאתה על הספה רואה כדורגל או חדשות מחכה שאסיים לבשל לך במטבח.

אז זה זה, וזה, וזה, וזה והכל ביחד, 

ואני יוצאת מהבית למשמרת צהריים ואני כועסת ועצובה ופגועה, על מה? על זה שאולי עשית ביד בסלון בזמן שדיברת עם מישהי אחרת ושמעתי את זה. על זה שהעדפת לאונן על איזה אפסה מכוערת עם ציצים לא יפים כשיש לך בחדר ליד את הציצים הכי יפים למעוך ולצבוט, את התחת הכי שווה להכאיב לו, הכוס הכי צר לזיין, והפנים הכי יפות למרוח להן את האיפור עם רוק וזרע. ובחרת בה. 

אז כדי לא לבכות ולא להיפגע, אני כועסת. זו הילדה הגדולה שמגינה על הילדה הקטנה הפגועה ואומרת לה שיזדיין. הוא לא יודע בכלל מה הוא מפסיד. הוא לא יודע שאני זה הwhole package. שאין יותר גם וגם וגם וגם ממני.

ובכל זאת, דמעות של ילדה קטנה עולות. דמעות של ילדה קטנה ופגועה.

דמעות של ילדה קטנה ופגועה שאמורה לקבל מחזור עוד חמישה ימים.

-פליז, לא להתערב בתגובות. זוגיות זה דבר מורכב ואתם רואים חלקיקון קטנטן ממה שקורה בינינו.

חוץ מזה, סוף סוף יש לי משהו מעניין לכתוב. כל הקיטשי הזה עשה לי כבר להקיא. הדבר היחידי שהצלחתי לעשות כדי להציל את המצב היה תמונות עירום חלקי.

בהמשך לפוסט על הטענת הויברטור לאחר הוצאתו ממזוודת הצעצועים, כמה ימים לאחר מכן הייתי באימון ומישהי הגיעה עם שני הילדים שלה, שנשארו בחוץ לשחק.

זה היה חמוד מאוד, ושיעשעה אותי בעיקר המחשבה שמזוודת הצעצועים שלהם דומה באופן מחשיד למזוודת הצעצועים שלי, רק התוכן שונה 😌

ובנושא כזה או אחר, לפעמים האורגזמות עם הסטיספייר כל כך חזקות שהן ממש עושות מיגרנה. ועם זאת, המזוכיזם חוגג, ואני ממשיכה להגזים עם הסטיספייר כאילו מיגרנות זה עניין של מה בכך.

לפעמים בדרך אל הבלוג אני עוברת דרך הפרופיל שלי, שלא עבר עריכה עוד מלפני שחיינו השתנו. ולפעמים זה נראה כה נורמלי וכה טבעי,

ולפעמים אני עוברת עליו ורואה שפתחתי יוזר לכלוב ב13 ליוני 2023, ובקושי שבועיים לאחר מכן כבר הכרנו. הפעם האחרונה שעידכנתי את הפרופיל הייתה בספטמבר 2023, מה שאומר שבקושי שלושה חודשים לאחר מכן כבר היה לי ברור.

עברתי קצת על טיוטות ששמורות לי, מלפני שנה, 11 חודשים, 10 חודשים, 6 חודשים. זה נחמד לראות איך דברים משתנים עם הזמן.

שום דבר לא יכול לנצח את הזמן. המשפט הכי מעצבן כשאתה בתוך משהו רע ואומרים לך אותו, אבל גם המשפט הכי נכון, הוא: הזמן עושה את שלו.

לא דמיינתי לפני שנה, כשכתבתי לך שאף פעם לא הייתי בסוכה, ואמרת שאם אהיה נחמדה אולי תזמין אותי אליכם, ששנה לאחר מכן נגור ביחד. 

קצת ביזארי, הדבר הזה, הזמן.

כמה דברים משתנים, כמה מחשבות ודעות ועמדות משתנות. אנחנו קצת אותו דבר, וקצת אחרת לגמרי ממה שהיינו לפני שנה.

עבר שבוע מאז קיבלנו מפתחות (הזמן טס, אני יודעת),

והיום סוף סוף רשמית פתחתי את מזוודות הצעצועים והבדסמ שלי, המזוודה האחרונה שנשארה לי לפרוק.

הוצאתי את הסטיספייר האהוב שלי, הכנסתי לטעינה, התחרטתי שהכנסתי לטעינה, אוננתי, גמרתי, נגמרה הבטריה שהיתה גם ככה ריקה ממש מאית שניה אחרי שגמרתי, שטפתי, החזרתי לטעינה.

מחר, כשהוא יהיה טעון לגמרי, אולי כבר ארגיש יותר בבית.

-הושמדה-

כמה מחשבות:

אני לא חושבת שאי פעם חשבתי שאגיע למצב שאני צריכה להשתמש באימוגי של לבבות ורודים כל כך הרבה על תמונה אחת. מה לא עושים כדי להעלות ניודז אבל בלי להיחשף.

בהמשך לזה, היום ראיתי בכלוב את הגבר השני שאני מכירה מהחיים האישיים שלי. מי אתם, אנשים עם אומץ, שמעלים תמונות שלכם בלי לצנזר כל פרט שעלול להיחשף?

ובנושא אחר - נכון אווירה של סוף העולם שוב? כמו שהיה עם איראן לפני חצי שנה? אני כבר שעתיים מחכה להבין אם אני יכולה להיכנס להתקלח בלי שתתחיל לי אזעקה באמצע. ואני אחרי אימון. והזעתי הרבה. ואני קצת מגעילולית (התמונה לא מהיום, אובייסלי. אני עדיין עם בגדי אימון, מרוחה על הספה)

מציאות טרללה. שיהיה שקט אמן.

עדכון: הוא קרא ושלח אותי להתקלח עכשיו 

-הושמדה-

היה לנו ערב מוצלח מאוד, לי ולגבר שלי.

ערב חמוד כזה, של זוג מתוק שמכין ארוחת ערב ביחד, שרואה משחקי השף ביחד בזמן שהוא מלטף לי את הרגליים, של התמזמזות על הספה בפרסומות, של שיחות על הperson בה׳ הידיעה.

אולי יכל להיות מוצלח יותר אם התחת הזה היה צבוע באדום (לפחות בסטנדרטים של הכלוב), אבל תאלצו להסתפק בתמונה של טוסיק לבנבן ועגלגל (תוצאה של כמה חודשי אימונים והרמת משקולות כבדים).

היה כל מה שהייתי צריכה היום.

אילפתי את הטיקטוק לראות קצת תוכן של חינם פלסטין ואין דבר יותר מעייף מאנשים שרבים בתגובות בטיקטוק על מי יותר צודק ומי יותר טועה.

תנו לי תוכן דבילי של אנשים שאוכלים באוטו, ריקודים של כוסיות צעירות, והאקים של כל מיני דברים שאפשר לעשות בבית.

כל זה רגע אחרי ששוטטתי עם הכלב בחוץ וקראתי את הכתבה על התנאים בהם הוחזקו ששת החטופים לפני שנרצחו, מה שהוביל לכך שבמקלחת, כשהתקלחתי, צפו שוב החרדות של השבעה באוקטובר ותחושת החודרנות, הפחד והאימה שמחבלים יפרצו לי הביתה ויאנסו אותי במקלחת.

והיום, מבין נושאי השיחה ה-הו-כה-חשובים שלנו, דיברנו על ההבדל בין להיות כוסית לבין שיהיה לך אופי של כוסית. אני, כך מסתמן, התברכתי רק בחלק הראשון של המשפט, אבל האופי פסח עליי. לא ציפורניים בורוד נצנץ, ולא בלינג בלינג, רק תחתונים לבנים מפריימרק וטי שרט אפורה במידה אקסטרה לארג׳ שכיף לישון איתה.

-היתה ונמחקה-

לקח לי רגע או שניים להבין איפה צולמה התמונה, כי היא לא נראית כמו חדר השינה שלי.

כנראה שצילמתי אותה באיזה לילה בזמן שראית משחק כדורגל בסלון, ורציתי לפתות אותך ולגרום לך לבוא לחדר שינה ולהצטרף אליי.

היום, במקלחת, תהיתי איפה היינו אני ואתה לפני שנה בדיוק. הלכתי להסתכל על היסטוריית התמונות שלנו. היינו כל כך בהתחלה של ההתחלה של ההתחלה, שזה נראה כמו איזה זיכרון עמום ורחוק.

כתבתי כבר פעם על היתרונות והחסרונות של ההתחלה לעומת אחרי תקופה מסוימת ביחד.

והנה, שנה אחרי, תודה על האינטימיות, על הקרבה, על הורדת המגננות והמחסומים (חלקם לפחות), על הקשבה והכלה, על חיבוק, על רגעים שכל אחד עם הטלפון שלו וזה בסדר ונעים. על שתיקה. על אינסוף שיחות.

ומנגד, לפני שנה כשהייתי מקבלת הודעה של -

״אני רוצה שתלמדי משהו בשבילי״

זה היה משהו אחר ממה שהתכוונת אליו היום 😉