רקע: כידוע, או שלא, לקוראיי האדוקים ואלו שפחות, הפסקנו לעשות בדסמ קום איל פו מאז תחילת המלחמה פחות או יותר, ולא חזרנו, מסיבות כאלו ואחרות.
שכבנו במיטה, בשעת צהריים נעימה. החלונות פתוחים ורוח קרירה נכנסת, ואתה מספר לי כמה זה נחמד שחדר השינה נעים וקריר, וכבר אפשר לישון בלי מזגן. בנתיים, אני מורידה ממני מהר את הטישרט האפורה שמשמשת כפיג'מה, ואת הטרנינג שגנבתי ממך בחורף שעבר.
"מאמי, אני רוצה קצת סקין טו סקין" אני אומרת לך, רומזת לך להצטרף אליי ולהתפשט גם, וככה שנינו נשארים בתחתונים, מחובקים.
לרגע אחד הראש שלי נח על השקע שבין הזרוע שלך לחזה, ואני מלטפת את שערות החזה שלך שאט אט מאפירות. תוך כדי אנחנו מדברים, ואתה מספר לי דברים בזמן שאני מעבירה אצבעות דרך השיער ולפעמים מרימה אליך מבט ומלטפת לך את הזקן והשיער.
מדי פעם אנחנו מחליפים תנוחה, ואנחנו מחובקים פנים אל פנים, הידיים שלי באיקס מול החזה שלי ואתה עוטף אותי, יד אחת מתחתיי ויד שנייה מעליי, ואנחנו מתנשקים לרגע בעדינות תוך כדי שאתה מתופף או מפליק לי על התחת (מי אמר בן זוג עם ADHD ולא קיבל?) בקצב. טק טק טק טק טק.
מתוך התנוחה הזו, שבה אני עטופה ממש בתוך החזה שלך, ושערות החזה מדגדגות לי את הפנים, אתה מלטף את התחת שלי בעדינות. יש שיאמרו (אני) עדינות רבה מדי, ואיזורים מסוימים מדגדגים אותי. אתה ואני יודעים שדגדוגים זה מחוץ לתחום, זה דגל אדום, זה בגבולות הקשיחים ביותר, זה האיזורים שלא נוגעים (ויחד עם זאת, איזורים מחוץ לתחום שהתחלנו לבדוק ולשחק איתם כבר במאי האחרון, בבית מלון).
אני מתחילה לצחקק ואתה ממשיך ללטף אותי בעדינות, מרגיש את הצחוק הלא נשלט שלי, הסובל מתחושת הדגדוג שהצטרפה אל הליטופים. אני מתחילה קצת להתפתל ולנסות לברוח, אבל אני מרגישה את הידיים שלך מקשיחות ומחזיקות אותי במקום, ופתאום המוח שלי מבולבל, ומזהה תחושה שהוא לא הרגיש הרבה זמן.
ופתאום, הדגדוג כבר לא כל כך מדגדג.
פתאום, אני ב... מיני ספייס?
היד השנייה שלך מגששת אל בית השחי שלי ואתה מתקרב בעדינות, מה שבדרך כלל מקפיץ אותי ללא שליטה. אבל אני מרגישה את האחיזה שלך בי, שלא מאפשרת לי לזוז, ואתה מלטף קרוב אל בית השחי שלי תוך כדי שאתה ממשיך ללטף איזורים דגיגיים שבין התחת לרגל. אתה מסביר לי, שכשאתה "עושה את זה בו זמנית, פתאום זה לא כל כך מדגדג בתחת, נכון?" ואני חצי מרחפת, ובכלל לא מרגישה לא מדגדג פה ולא מדגדג שם. מוזר.
אין לזה הסבר הגיוני כל כך, איך פתאום אחרי יותר משנה שלא הייתי בספייס פתאום זה קרה.
פתאום הרגשתי קטנה ומוחזקת ומרחפת בתוך כלוב שהוא הגוף שלך, שמחזיק אותי מלזוז, מלברוח.
פתאום, עבורי, היית שוב השולט שלי, ולא בן הזוג שלי, או אולי בעצם הכלאה בין השניים.
רגע אחר כך כבר שחררת אותי, ונשארנו עוד קצת מחובקים, מדברים על איזו כורסה לקנות לסלון ומה תאכל לארוחת ערב.
אבל לרגע אחד קטן, הייתי בספייס כמו שהייתי מלפני יותר משנה, כשהיית משאיר לי סימנים על התחת ומרטיב לי את הצורה.