ELLE est moi

אני עייפה קצת. קצת מכל הכיוונים.

עייפה מגברים שכותבים בטינדר ״שולט״ או ״דום״ או ״מחפש להכיר לך את עולם השליטה״ - מה, מאז פיפטי שיידז לא נשארו ונילים בעולם? (זה אפקט מסיבת הקוקטייל? כי לא זכור לי שזה היה ככה פעם)

עייפה מאינטראקציות חברתיות אינטנסיביות שדורשות ממני להיות מרוכזת, קשובה, להגיב, להיות אמפתית, שיהיה לי אכפת.

עייפה מהמלחמה, מהאנטישמיות, מהתחושה הזו שכל פעם שאני נוהגת אני מסתכלת על השמיים ומחכה לראות את הטיל שיהרוג את כולנו. מהארעיות של החיים במדינת ישראל.

עייפה מלחשוב על מה יהיה, מלקבל החלטות, מלהתלבט מה הדבר הנכון לעשות.

וגם פשוט קצת סתם עייפה מחוסר שעות שינה.

מחכה לעוד שבת כזאת, כמו שהייתה, האינסופית בתוך הבועה המושלמת הזו שהיא הבית שלך, המפלט שלי מהחיים שמתקדמים בקצב מהיר מדי.

מקום להניח עליו ראש ולעצום עיניים ולנוח על אמת.

או:
הרגע ההוא שקמתי בבוקר, בדרך לפיפי, ועצרתי ליד המיטה שלך, התחפרתי בתוכך וחיבקתי חזק, עד שלא היתה ברירה והיית צריך לקום ולצאת. וכל מה שנשאר לי זה להישאר לישון במיטה שלך, שכל כולה הריח שלך.

אולי 2 הנקודות האלה מזקקות את הדילמה בין לעבור לגור ביחד לבין לגור בנפרד - האופציה שהבית שלך יהיה מפלט עבורי, לבין האופציה של להתחפר בספונטניות במיטה שלך כמו ילדה בת 4 על הבוקר.

עבר שיגעון ההורמונים, והפסקתי לבכות - לבנתיים.

אחריו הגיע שיגעון אחר בצורת ביוץ, ומצאתי את עצמי ביום שבת בצהריים, במיטה, לצידך, מתחככת בשמיכה כמו ילדה שמאוננת לראשונה בחייה עם כרית בין הרגליים.

(האמת? גם כמבוגרת זה כיף לפעמים כשאני חצי ישנה אחרי חלום סקס עם בחור רנדומלי חסר פנים)

תוך כדי חיכוך, אני מדמיינת כל מיני דברים, ואני חצי ישנה חצי ערה, והחצי חלום הזה כל כך מתוק ונעים ו… אם אני אמשיך עוד קצת יש מצב שאני גומרת.

אני תוהה אם הייתי מתילדה ואם היה לי את הכוח להזיז דברים בעזרת המחשבה, אם הייתי יכולה למשוך את היד שלך מבלי שאצטרך להזיז אצבע, ולהוביל אותה דרך המכנסון האפור הקצרצר שלבשתי כפיג׳מה, והיד שלך תזיז בעדינות את המכנס, תחשוף פלח תחת מתוק וחמוד שהרים יום לפני כן הרבה הרבה משקל באימון כוח, תלטף, במגע מרפרף, נוגע לא נוגע, ואז לאט לאט תרד, ותפגוש את הרטיבות שמחכה שם רק לך,

מוכנה ומזומנה, מה שנקרא. רק תבוא ותיקח.

#סימןשאניבת

#סימןשהשחלותתקינותומתפקדות

מסתבר שאני בכתיבה בהמשכים לאחרונה.

אחרי הפעם האחרונה שכתבתי, בה קצת חשבתי שאני לא מספיק שווה, אז הגיע רגע ההתרסקות הגדול של שבוע שלם שכלל את כל המילים הלא יפות שאני יכולה להגיד לעצמי, יחד עם תחושת חוסר מסוגלות עצומה בטיפולים, יחד עם חוסר יכולת לסתום את הפה אבל כל דבר שיוצא מהפה פשוט יוצא סתום, וכמובן: בכי אינסופי ובלתי נשלט ברמה היומיומית.

קיבלתי מחזור סוף סוף, ואני כבר יומיים נמצאת רוב הזמן במיטה ולא מצליחה להוציא אותי ממנה. אחת לחודשיים המחזור שלי זה רצח ותשישות ובא למות, והנה ברוך השם הגענו לרגע הזה.

וביחד עם כל זה, כאילו זה לא מספיק - אפס חרמנות. ליטרלי אפס. כל ניסיון לחרמן אותי פה בכלוב או בטלגרם נגמר באיזה ״הממפ״ בראש שלי וכל מחשבה על כל סוג של מיניות באשר היא גורם לי לרצות להתחפר עוד יותר במיטה כשביד אחת המבורגר וביד השנייה גומי תוך כדי שאני רואה סרט דיסני.

והפעם:

כמו כל מחזור ושיגעון הורמונים, גם זה יעבור.

אני נכנסת למיטה עירומה ומתעטפת בשמיכה, המזגן דלוק, ואני מוקפת בריח שלך שעדיין נשאר ספוג במיטה.

כיף לי ☺️

יש משהו בחוויה של כיסוי עיניים שמחדד לך את כל החושים. את שמה את כיסוי העיניים שמחכה רק לך, דופקת פעמיים על הדלת וקול מוכר ובטוח אומר לך להושיט יד קדימה ולקחת את שלו.

את צועדת בצעדים לא בטוחים קדימה, נותנת לו להוביל אותך אל חלל לא מוכר. הקול אומר לך להתפשט ולפני שמישהו מספיק לספור עד עשר את עירומה, על נעלי עקב בצבע סגול.

את קצת מובכת אבל יותר מזה – את מרגישה את הרטיבות בין הרגליים מתחילה, רק מהמחשבה שעומד מולך גבר שעומד ובוחן את הגוף שלך – כל חלק וחלק, ואת לא יודעת מה קורה. על מה הוא מסתכל עכשיו? על הפירסינג בפטמות? על העגיל בפופיק? על הקעקועים? על הכוס המגולח? על נעלי העקב? הוא עומד מולך ובוחן אותך מכף רגל ועד ראש, ואת עומדת ומחכה לאישור. ואז – חיבוק. והחיבוק עוטף ונעים ומרגיע, ולמרות שבאופן מפתיע היית רגועה כשנכנסת, עכשיו את פשוט נמסה וכל שריר בגופך פשוט נרפה.

הוא מושיב אותך על הספה וכל צליל קטן גורם לך להזיז את הראש ולמקד את החושים שנשארו לך – הוא משמאלך, ואז מימינך. הוא מגיש לך כוס יין לבן, מתיישב מימינך ומקיש איתך לחיים. את לוגמת שלוק ראשון ומושיטה קדימה והוא לוקח ממך כדי להניח על השולחן.

הוא נעמד מולך ואת מרגישה אותו קרוב, ונותן לך את הזכות להוריד לו את התחתונים. את מעבירה את הידיים לרגע על הזין, מתפללת בלב להרגיש אותו כבר מבעד לתחתונים. את מורידה את התחתונים ומחכה כבר להכניס את הזין הזה, שמעולם לא ראית, אל הפה שלך... אבל רגע, הוא כבר לא מולך. הוא מתיישב לימינך שוב.

נשימה עמוקה.

את חרמנית, אבל את תחכי.

(זה נחמד לקרוא דברים שכתבתי בדיעבד. מאפשר את הניתוק כדי להסתכל על הכתיבה בצורה קצת יותר אובייקטיבית ופחות ביקורתית כלפי עצמי)

שבוע אחד את חרמנית למות וגם 1000 בולבולים לא יצליחו לכבות (או להרגיע) אותי - הווה אומר: ביוץ.

ושבוע אחרי זה את בוכה באוטו בנסיעה הביתה כי הגוף שלך לא נראה כמו של אייבי (הייתי שמה לינק אבל היא שוב מחקה את הבלוג וגם ככה לכולנו נצרבו בתודעה הגיפים שהיא מעלה שרק משאירים את כולנו חרמנים וחרמניות) - הווה אומר: שבוע לפני מחזור.

מתיש סחרור ההורמונים הזה.

בסוף, אני מגיעה הביתה, עושה מקלחת, נכנסת למיטה לבושה בטישרט הכי גדולה שיכולתי למצוא, ואני מדמיינת איזה אפטר קר אחד מלפני כמעט שנה, רגע אחרי שהתמוטטתי, שאספת אותי אליך וחיבקת אותי, והרגשתי כמו תינוקת שמחזיקים אותה בפעם הראשונה: בזהירות, בעדינות, עטופה באהבה.

לילה טוב שמש ☀️ 

סופ״ש במלון.

מחליטים על שנ״צ עד צ׳ק אאוט, אחרי ארוחת בוקר.

אחרי שהתפשטנו וכל אחד לצד שלו, אני חצי על הבטן עם התחת בחוץ, ואתה שוכב על הגב גולל בטלפון.

דמיינתי אותך שוכב על הגב מאחוריי ובשקט בשקט צופה בפורנו תוך כדי שאתה עושה ביד בלי שאני אשמע.

דמיינתי אותך קרוב לגמירה, קם וגומר לי על הגב.

סתם ככה, בלי להגיד מילה.

להיות המגבת לניקוי השפיך שלך, או נייר הטואלט.

אזרתי אומץ והסתובבתי אליך, ראיתי אותך שוכב על הגב, גולל, עם זקפה - אז באתי.

מצצתי וליקקתי ושמעתי אותך גונח בשקט,

עד שמשכת אותי בשיער ודחפת את הזין שלך עמוק לפה שלי בזמן שגמרת.

והשתדלתי לנקות אותך טוב,

כמו מגבת או נייר טואלט של אחרי.

יש רגעים קטנים כאלה שעושים נעים בבטן.

למשל, כמו הרגע הזה הבוקר כשעמדתי במטבח ורידדתי בצק שמרים בזמן שאתה קמת מהמיטה, חצי הפוך, התקרבת אליי ובמקום לנשק אותי על השפתיים (כי עדיין לא צחצחת שיניים), נישקת את התחת שלי פעמיים - נשיקה על כל פלח.

או כשאנחנו מחובקים פנים אל פנים בשנ"צ, ואתה נרדם ומתחיל לנחור.

או שאנחנו באמצע שיחה ואני מתחילה לספר לך על משהו שקרה לי ואתה מאבד קשב ועובר לדבר עם בן אדם אחר.

או כשאנחנו נכנסים למיטה אחרי יום ארוך, בקושי מחזיקים את העיניים פקוחות, אבל איכשהוא מגיעים לשיחות ברומו של על האם להביא ילדים לעולם או לא.

או...

כשאני קצת בראטית וטיזרית ואומרת איזו שטות כדי לעצבן אותך

כמו - שאנחנו כבר לא ביחסי שליטה אז אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות,

ואתה תופס אותי מהצוואר ולוחץ ואני לרגע מאבדת שיווי משקל.

הצטרפתי/צורפתי לקבוצת טלגרם ושם שאלו אותי אם אני בזוגיות, ואם אני הנשלטת של בן הזוג? עניתי את מה שאענה כנראה לכל זר שלא בתוך הסיטואציה ולא יכול להבין, או לא ממקומו להבין.

ועם זאת, הנוכחות שלי בכלוב ובעולמות הבדס״מ מרגישה לי אמביוולנטית לאחרונה - אני חצי רגל בפנים, חצי רגל בחוץ. זה זמני? זה ישתנה? טיים וויל טל. אבל בכל זאת, לקרוא על סשנים או לראות תמונות מסשנים גורמים לי להתגעגע להתחלה שלנו.

כבר כתבתי בעבר על היתרונות והחסרונות של התחלה של קשר לעומת תוך הקשר, ועל כמה שזה שונה. על היופי שיש בהיכרות מעמיקה ועל כמה שאני אוהבת אותך ומעריכה אותך שאתה איתי, על זה שאתה מסכים לחלוק איתי את החיים שלך ושנלך יד ביד, חיים שזורים בחיים.

זה צד אחד.

הצד השני כל כך מתגעגע לבדס״מ. להתרגשות, להתלהבות, לאי-ידיעה, לחשש, לבלבול, לחוסר אונים, לחרמנות, לרטיבות, לסאבספייס, לחיבוק של אחרי.

לסטירה. לשוט. לכאב.

כמו זיכרון עמום שעדיין חי בקושי. חי בתוך התיקייה של התמונות הhidden בטלפון שלי, אלו שרק לי יש גישה אליהן.

מתגעגעת לרגעים כאלה:

-הושמדה-

תתפשטי.

אתה פוקד מיד כשאני נכנסת אליך הביתה, לא יודעת מה התכניות להיום. אני מורידה בלי שאלות את הבגדים, למרות שהראש לי מתרוצץ ואני תוהה לעצמי מה תכננת להיום. אולי נשתמש שוב בשעווה כמו שעשינו פעם, או אולי תוריד ממעל הארון את התיק האהוב עליי ותצליף בי קצת? אבל, כמו שאמרתי - אני לא שואלת שאלות.

אתה מוביל אותי אל חדר השינה, שם ליד המיטה אני רואה שהבאת כיסא מהסלון. הוא ממש שם, בראש המיטה, איפה שבדרך כלל יש את השידה שעליה אתה שם את הטלפון לפני שאתה הולך לישון. אני לא מבינה איפה השידה, ולמה שמת שם כיסא במקום, אבל אתה לא מעוניין לספק הסברים ואתה מושיב אותי על הכיסא, מוציא איזו ומחבר כל רגל שלי לרגל אחת של הכיסא. את הידיים אתה לוקח אל מאחורי הכיסא ועוטף אותן אחת אל השניה, ואני לחלוטין מאבדת את היכולת לזוז, להתנגד, או לחשוב. לסיום, אתה נותן נשיקה מרפרפת על השפתיים שלי רגע לפני שאתה עוטף את העיניים שלי בכיסוי עיניים ולוחש לי באוזן: תהיי בשקט ותחכי פה.

"תחכי פה", כאילו אני יכולה ללכת לאנשהוא.

אני שומעת אותך חוזר לסלון וזהו, אין הסברים. אין כלום. אני לא מבינה.

כאילו, בסדר, הפכת אותי לרהיט? אני מחליפה את השידה שליד המיטה? אבל מה מחרמן בזה שאני סתם יושבת פה בזמן שאתה בסלון? עוד מעט גם תכנס למיטה ותלך לישון ותשאיר אותי כ...

אני לא מספיקה לסיים את קו המחשבה הזה ואני שומעת דפיקה בדלת של הבית. כמה צעדים ואתה פותח את הדלת, מברך לשלום ואני שומעת קול של אישה. קול שאני לא מכירה. הגוף שלי נדרך ומתעורר. מצד אחד אני מרגישה את הרטיבות בין הרגליים מתחילה להגיע אל הכיסא ומצד שני המוח שלי בalert ואני מנסה להקשיב כמה שאני יכולה, לסנן את מוזיקת הרקע מהשיחה שמתקיימת ביניכם.

אתה מציע לה לשתות ומוזג לה כוס יין, אני מבינה שאתם מתיישבים על הספה ומשוחחים. אני מתחרפנת. הראש שלי מריץ אלף ואחת סיטואציות שונות לאן הערב הזה יתקדם, אבל אני לא מצליחה להחליט או להבין מה אתה הולך לעשות. 

הזמן עובר, הצחוק שלה מתגבר ככל שעוד כוס יין נמזגת ונגמעת. אני שומעת בקבוק יין שני נפתח, ואת שניכם בשיחה נעימה ופלרטטנית. כשיש קצת שקט מהשיחה אני מבינה שעשית את הצעד ונישקת אותה. אני מדמיינת אתכם מתמזמזים על הספה, ואני במרחק של ממש כמה מטרים מכם, עירומה, מכוסת עיניים ולא יכולה לזוז.

פתאום הדלת של חדר השינה נפתחת והיא נכנסת אחריך.

"מי זאת?" היא שואלת אותך.

"מה זאת את מתכוונת", אתה עונה לה, "זאת... אני שומר אותה פה למקרים שמשעמם לי"

היא שואלת עוד איזו שאלה או שתיים, ושומעים שהיא כבר שיכורה, מעט מצחקקת, ואתה רגוע ומסביר לה בנעימים, כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם.

"אל תתני לה להפריע לנו" אתה מוסיף ואני שומעת בגדים יורדים, צחוק מתגלגל ורעש של נשיקות, של נשימות שנהיות עמוקות, של גניחות עדינות שהופכות לחזקות יותר ויותר, רעש של הזין שלך נכנס לתוכה ואתה מזיין אותה בדוגי, בדיוק בתנוחה שאתה יודע שהייתי רוצה שתזיין אותי עכשיו. אם מישהו יכל לתאר תחושה של נצח, כנראה שככה היא הייתה נשמעת. כמו זיון שאין לו סוף.

אני יושבת ומתענה על הכיסא, מנסה למצוא כוחות העל החבויים בי שיצליחו לשחרר אותי מהאחיזה של האיזו. ללא הצלחה. אני תקועה פה, מתחרמנת למות, לא יכולה לגעת בך, לא יכולה לגעת בי, לא יכולה לעשות כלום, חוץ מלשמוע אותך מזיין אישה שאני לא מכירה, לשמוע אותה גונחת ומתענגת על כל רגע איתך.

סוף סוף. אני שומעת אותך גומר בגניחה חזקה ואתם נשכבים על המיטה בנשימות חזקות, מתאוששים.

כשהנשימה שלכם נרגעת קצת, אני שומעת אותה שואלת אותך,

"תגיד... אני יכולה לשחק איתה קצת?"

וכנראה שסימנת לה שכן, כי אני מרגישה יד נשית, חצי מהססת, שולחת יד אל בין הרגליים שלי.

"וואו, מה... זה ממש מחרמן אותה, הא?" היא מדברת מעליי, כאילו אני לא שם, ואני מתחילה לגנוח בזמן שהיא מכניסה ומוציאה שתי אצבעות ומשחקת עם הדגדגן שלי.

אני בקושי שומעת אותך נעמד מרוב שאני לא בדיוק נוכחת, לא הכי מרוכזת, ואתה דוחף לי אצבעות לפה, "שש.... שקט" אתה לוחש לי באוזן ואתה מושך את הראש שלי אחורה, בזמן שהיא מגבירה את הקצב עד שאני ממש בקושי מצליחה להחזיק את עצמי.

"את יכולה לגמור קטנה שלי" אתה לוחש לי.

ואני נותנת לעצמי להשתחרר לחלוטין, לרחף ולהגיע הכי קרוב שאפשר למעלה,

ולאט לאט נוחתת בחזרה אל הכיסא,

בחדר שלך,

אזוקה באיזולירבנד.