הצטרפתי/צורפתי לקבוצת טלגרם ושם שאלו אותי אם אני בזוגיות, ואם אני הנשלטת של בן הזוג? עניתי את מה שאענה כנראה לכל זר שלא בתוך הסיטואציה ולא יכול להבין, או לא ממקומו להבין.
ועם זאת, הנוכחות שלי בכלוב ובעולמות הבדס״מ מרגישה לי אמביוולנטית לאחרונה - אני חצי רגל בפנים, חצי רגל בחוץ. זה זמני? זה ישתנה? טיים וויל טל. אבל בכל זאת, לקרוא על סשנים או לראות תמונות מסשנים גורמים לי להתגעגע להתחלה שלנו.
כבר כתבתי בעבר על היתרונות והחסרונות של התחלה של קשר לעומת תוך הקשר, ועל כמה שזה שונה. על היופי שיש בהיכרות מעמיקה ועל כמה שאני אוהבת אותך ומעריכה אותך שאתה איתי, על זה שאתה מסכים לחלוק איתי את החיים שלך ושנלך יד ביד, חיים שזורים בחיים.
זה צד אחד.
הצד השני כל כך מתגעגע לבדס״מ. להתרגשות, להתלהבות, לאי-ידיעה, לחשש, לבלבול, לחוסר אונים, לחרמנות, לרטיבות, לסאבספייס, לחיבוק של אחרי.
לסטירה. לשוט. לכאב.
כמו זיכרון עמום שעדיין חי בקושי. חי בתוך התיקייה של התמונות הhidden בטלפון שלי, אלו שרק לי יש גישה אליהן.
מתגעגעת לרגעים כאלה:
-הושמדה-
