תתפשטי.
אתה פוקד מיד כשאני נכנסת אליך הביתה, לא יודעת מה התכניות להיום. אני מורידה בלי שאלות את הבגדים, למרות שהראש לי מתרוצץ ואני תוהה לעצמי מה תכננת להיום. אולי נשתמש שוב בשעווה כמו שעשינו פעם, או אולי תוריד ממעל הארון את התיק האהוב עליי ותצליף בי קצת? אבל, כמו שאמרתי - אני לא שואלת שאלות.
אתה מוביל אותי אל חדר השינה, שם ליד המיטה אני רואה שהבאת כיסא מהסלון. הוא ממש שם, בראש המיטה, איפה שבדרך כלל יש את השידה שעליה אתה שם את הטלפון לפני שאתה הולך לישון. אני לא מבינה איפה השידה, ולמה שמת שם כיסא במקום, אבל אתה לא מעוניין לספק הסברים ואתה מושיב אותי על הכיסא, מוציא איזו ומחבר כל רגל שלי לרגל אחת של הכיסא. את הידיים אתה לוקח אל מאחורי הכיסא ועוטף אותן אחת אל השניה, ואני לחלוטין מאבדת את היכולת לזוז, להתנגד, או לחשוב. לסיום, אתה נותן נשיקה מרפרפת על השפתיים שלי רגע לפני שאתה עוטף את העיניים שלי בכיסוי עיניים ולוחש לי באוזן: תהיי בשקט ותחכי פה.
"תחכי פה", כאילו אני יכולה ללכת לאנשהוא.
אני שומעת אותך חוזר לסלון וזהו, אין הסברים. אין כלום. אני לא מבינה.
כאילו, בסדר, הפכת אותי לרהיט? אני מחליפה את השידה שליד המיטה? אבל מה מחרמן בזה שאני סתם יושבת פה בזמן שאתה בסלון? עוד מעט גם תכנס למיטה ותלך לישון ותשאיר אותי כ...
אני לא מספיקה לסיים את קו המחשבה הזה ואני שומעת דפיקה בדלת של הבית. כמה צעדים ואתה פותח את הדלת, מברך לשלום ואני שומעת קול של אישה. קול שאני לא מכירה. הגוף שלי נדרך ומתעורר. מצד אחד אני מרגישה את הרטיבות בין הרגליים מתחילה להגיע אל הכיסא ומצד שני המוח שלי בalert ואני מנסה להקשיב כמה שאני יכולה, לסנן את מוזיקת הרקע מהשיחה שמתקיימת ביניכם.
אתה מציע לה לשתות ומוזג לה כוס יין, אני מבינה שאתם מתיישבים על הספה ומשוחחים. אני מתחרפנת. הראש שלי מריץ אלף ואחת סיטואציות שונות לאן הערב הזה יתקדם, אבל אני לא מצליחה להחליט או להבין מה אתה הולך לעשות.
הזמן עובר, הצחוק שלה מתגבר ככל שעוד כוס יין נמזגת ונגמעת. אני שומעת בקבוק יין שני נפתח, ואת שניכם בשיחה נעימה ופלרטטנית. כשיש קצת שקט מהשיחה אני מבינה שעשית את הצעד ונישקת אותה. אני מדמיינת אתכם מתמזמזים על הספה, ואני במרחק של ממש כמה מטרים מכם, עירומה, מכוסת עיניים ולא יכולה לזוז.
פתאום הדלת של חדר השינה נפתחת והיא נכנסת אחריך.
"מי זאת?" היא שואלת אותך.
"מה זאת את מתכוונת", אתה עונה לה, "זאת... אני שומר אותה פה למקרים שמשעמם לי"
היא שואלת עוד איזו שאלה או שתיים, ושומעים שהיא כבר שיכורה, מעט מצחקקת, ואתה רגוע ומסביר לה בנעימים, כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם.
"אל תתני לה להפריע לנו" אתה מוסיף ואני שומעת בגדים יורדים, צחוק מתגלגל ורעש של נשיקות, של נשימות שנהיות עמוקות, של גניחות עדינות שהופכות לחזקות יותר ויותר, רעש של הזין שלך נכנס לתוכה ואתה מזיין אותה בדוגי, בדיוק בתנוחה שאתה יודע שהייתי רוצה שתזיין אותי עכשיו. אם מישהו יכל לתאר תחושה של נצח, כנראה שככה היא הייתה נשמעת. כמו זיון שאין לו סוף.
אני יושבת ומתענה על הכיסא, מנסה למצוא כוחות העל החבויים בי שיצליחו לשחרר אותי מהאחיזה של האיזו. ללא הצלחה. אני תקועה פה, מתחרמנת למות, לא יכולה לגעת בך, לא יכולה לגעת בי, לא יכולה לעשות כלום, חוץ מלשמוע אותך מזיין אישה שאני לא מכירה, לשמוע אותה גונחת ומתענגת על כל רגע איתך.
סוף סוף. אני שומעת אותך גומר בגניחה חזקה ואתם נשכבים על המיטה בנשימות חזקות, מתאוששים.
כשהנשימה שלכם נרגעת קצת, אני שומעת אותה שואלת אותך,
"תגיד... אני יכולה לשחק איתה קצת?"
וכנראה שסימנת לה שכן, כי אני מרגישה יד נשית, חצי מהססת, שולחת יד אל בין הרגליים שלי.
"וואו, מה... זה ממש מחרמן אותה, הא?" היא מדברת מעליי, כאילו אני לא שם, ואני מתחילה לגנוח בזמן שהיא מכניסה ומוציאה שתי אצבעות ומשחקת עם הדגדגן שלי.
אני בקושי שומעת אותך נעמד מרוב שאני לא בדיוק נוכחת, לא הכי מרוכזת, ואתה דוחף לי אצבעות לפה, "שש.... שקט" אתה לוחש לי באוזן ואתה מושך את הראש שלי אחורה, בזמן שהיא מגבירה את הקצב עד שאני ממש בקושי מצליחה להחזיק את עצמי.
"את יכולה לגמור קטנה שלי" אתה לוחש לי.
ואני נותנת לעצמי להשתחרר לחלוטין, לרחף ולהגיע הכי קרוב שאפשר למעלה,
ולאט לאט נוחתת בחזרה אל הכיסא,
בחדר שלך,
אזוקה באיזולירבנד.
