אני שוכבת במיטה על הצד ואני מרגישה את הכרית נרטבת מדמעה שיורדת מעין שמאל, ולא הרבה אחרי זה דמעה נוטפת על המזרן מעין ימין. יש רעש ממש חלש של ״טיק״ כשהדמעה נוחתת על המזרון ממרחק של כמה סנטימטרים. אני רואה בזווית של העין את העיגול הלא מושלם הזה.
ואני לא יודעת למה.
אין לי הסבר הורמונלי לתשישות ולעצבות. המחזור עבר ונגמר, אני אמורה להיות בתקופה השטוחה מבחינה הורמונלית.
ועדיין, הדמעות זלגו אתמול בלי שליטה וגם עכשיו, ברגעים אלו ממש.
אני לא יודעת אם זה הפחד לאבד אותך, הפחד שתתייאש ותוותר, שלא תרצה להמשיך לעבור איתי את הדרך הזו ביחד.
אני כל כך אוהבת אותך, יותר ממה שאני מרשה לעצמי להגיד לך. אבל אני יודעת שאתה יודע, שאתה לא באמת צריך שאני אגיד. אתה מרגיש את זה בכל צעד או מבט או תנועה שאני עושה, כי כל כולי מוכוונת אליך.
אתמול, כשעמדת מעליי וחיבקת אותי, עטפת אותי ויכולתי רגע להניח את הראש ולהתמסר - אם רק היה אפשר להכפיל את הרגע הזה באלף.
אני לא יודעת למה קשה לי ועצוב לי כל כך. אני באמת לא מבינה. איפה הפסיכולוגית כשצריך אותה שתעזור לי להבין מה קורה בפנים.
אני מרגישה שאני צריכה אותך עכשיו שוב, כמו אתמול, בחיבוק עוטף ואוהב שבלי מילים אומר לי: אני איתך ואני לא אשחרר. אני לא אוותר. אל תדאגי. אני שומר עלינו.
