אני עייפה קצת. קצת מכל הכיוונים.
עייפה מגברים שכותבים בטינדר ״שולט״ או ״דום״ או ״מחפש להכיר לך את עולם השליטה״ - מה, מאז פיפטי שיידז לא נשארו ונילים בעולם? (זה אפקט מסיבת הקוקטייל? כי לא זכור לי שזה היה ככה פעם)
עייפה מאינטראקציות חברתיות אינטנסיביות שדורשות ממני להיות מרוכזת, קשובה, להגיב, להיות אמפתית, שיהיה לי אכפת.
עייפה מהמלחמה, מהאנטישמיות, מהתחושה הזו שכל פעם שאני נוהגת אני מסתכלת על השמיים ומחכה לראות את הטיל שיהרוג את כולנו. מהארעיות של החיים במדינת ישראל.
עייפה מלחשוב על מה יהיה, מלקבל החלטות, מלהתלבט מה הדבר הנכון לעשות.
וגם פשוט קצת סתם עייפה מחוסר שעות שינה.
מחכה לעוד שבת כזאת, כמו שהייתה, האינסופית בתוך הבועה המושלמת הזו שהיא הבית שלך, המפלט שלי מהחיים שמתקדמים בקצב מהיר מדי.
מקום להניח עליו ראש ולעצום עיניים ולנוח על אמת.
או:
הרגע ההוא שקמתי בבוקר, בדרך לפיפי, ועצרתי ליד המיטה שלך, התחפרתי בתוכך וחיבקתי חזק, עד שלא היתה ברירה והיית צריך לקום ולצאת. וכל מה שנשאר לי זה להישאר לישון במיטה שלך, שכל כולה הריח שלך.
אולי 2 הנקודות האלה מזקקות את הדילמה בין לעבור לגור ביחד לבין לגור בנפרד - האופציה שהבית שלך יהיה מפלט עבורי, לבין האופציה של להתחפר בספונטניות במיטה שלך כמו ילדה בת 4 על הבוקר.