כבר יותר מדי זמן שאין לי מה לכתוב פה. אני מתה לכתוב איזה סיפור מחרמן, איזה משהו שידליק גם אותי. מתה שתעבור במוחי איזו מחשבה שאהפוך אותה לפוסט, שארגיש קצת שייכת לפה. כאילו כדי להצדיק את הנוכחות שלי באתר הזה.
ובסוף מה אני כותבת? החיים בין ביוץ למחזור וסבב הורמונים שחוזר חלילה. זה משעמם? לא יודעת. בהתחלה חשבתי שמתפקידי להנגיש לציבור הזכרי פה את הנושא. סתם לקחתי על עצמי את התפקיד. מאסתי בגברים שלא מודעים לאיך המחזור עובד, ואיך הורמונים של אישה עובדים. אבל גם מזה קצת נמאס לי, כי זה מרגיש שזה הדבר היחידי שנשאר לי להגיד פה.
אני מרגישה שהבדסמ שלי היה קצר מדי, וככל שעובר הזמן אני מרגישה את זה מתרחק ממני ולעיתים אני תוהה אם הוא בכלל היה, או שהוא היה חלום. הקיץ של שנה שעברה, התמימות של לפני המלחמה, כל זה נראה כמו איזה חלום רחוק.
כמה עברנו בשנה האחרונה. עברה שנה מאז הסשן הראשון שלנו. אני מנסה לפשפש בזכרונות שלי, ואפילו העלתי לפה לא מזמן קטע מתוך הכתיבה על הסשן הראשון.
איפה נאפולי שלי.
חזרתי ממש לפני כמה שעות מחופשה בחו״ל, חופשה של זמן לחשוב, חופשה של כאילו זמן לנוח. אני מרגישה שחזרתי מהחופשה מבוגרת. לא יודעת עדיין להסביר.
אני רק יודעת שהגיע הזמן שאני אחזור לטיפול. יש יותר מדי בלאגן בראש ופחות מדי מקומות לפרוק בהם בזמן האחרון.
פוסט חסר פשר. המוח שלי בבלאגן, בבלבול. אני לא מצליחה לעשות סדר במחשבות ולהבין מה אני רוצה מחיי.
בנתיים אני מסתפקת בלחבק את הדובי שלי במיטה ומחכה לחיבוק ארוך מחר במיטה.
לא יודעת.
בלאגן.
