מעניין אם זו המלחמה, אם זה השבעה באוקטובר, שככה הרסו לי. שככה שינו לי.
זה נכון שגם מלפני המלחמה לא ממש אהבתי hardcore sex, אינטנסיבי, מהיר. משהו במצב הזה גורם לי לרחף ולא במובן הטוב, שבו אני כבר לא נוכחת ואני עוברת להתעסק בדברים אחרים ומחשבות אחרות.
לפעמים זה היה נחמד, לקראת האורגזמה. אז כן אהבתי שמעלים קצב, אבל גם אז - לא יותר מדי. משהו בהארד קור סקס מרגיש לי כמו משהו מאוד חד צדדי שבו אני לא חלק, אני הופכת לצעצוע וכנראה שזה לא הפטיש שלי.
ההתחלה צריכה להיות מאוד נוכחת, מאוד איטית, מאוד בקצב שלי, ויש משהו לא פחות מחרמן בזה - החדירה האיטית האיטית, ההוצאה וההכנסה, השליטה בקצב, ההתחרפנות ההדדית. ה-נו כבר אני לא יכולה יותר. הנשיקות הנשיכות המגע השריטות על הגב. המגע המרפרף נוגע לא נוגע של שפתיים אחת על השנייה.
בכל מקרה, אז הבנתם בגדול. לא מעריצה מושבעת של סקס אגרסיבי, ועם זאת זה היה הפורנו החביב עליי ואהבתי לצפות בזה.
ומשהו בשבעה באוקטובר כנראה החמיר את המצב, ולא רק שזה לא מחרמן אותי זה גם דוחה אותי. לא יכולה לראות את זה יותר בתקופה האחרונה, לא באתרי פורנו ולא פה בgifים שאנשים רנדומליים מעלים. זה עושה לי 0 חרמנות ואם הייתה כלשהיא היא פשוט נעלמת. Gives me the ick אבל ברמות. עושה לי חלחלות בגוף המחשבה שמישהו יתפוס אותי בחוזקה ככה.
משהו השתבש.
כל מה שבא לי עכשיו זה משהו רך, אוהב, מלטף, מחבק, דואג.
והמובן מאליו: המלחמה הזאת גומרת לנו את החיים וחייבים לשחרר כבר את החטופים ודי כבר. אי אפשר יותר לנשום ככה.
