אפילו לא זכרתי שכתבתי פוסט לפני שבוע, כי כל שבוע מרגיש כמו נצח שעובר. כל מה שחשבתי עליו זה: ״וואו. כמה זמן לא הסתובבתי בכלוב. כמה זמן לא נגעתי בעולם הזה״ וזה באמת פשוט ככה. החיים קורים ואיכשהוא כבר סוף אוגוסט.
היום פעם ראשונה הייתי בבריכה, מכל הקיץ הזה. בים עדיין לא הייתי, והייתי אמורה להיות מחר אבל זה בוטל. איפה הקיץ של שנה שעברה ואיפה אני? וואי, איזו שזופה הייתי. שרופה, כאילו, כי בכל זאת - פולניה.
והימים עוברים והלילות עוברים. שבועות, חודשים, שנים. מחשבות על תקווה ואמונה. שיחות טלפון ושיחות על הספה, עם מגע מלטף.
אני רגע לפני מעבר דירה ראשון מתוך שניים שיהיו בזמן הקרוב, ואני כבר מרגישה חסרת בית מלפני חודש. המוח שלי עושה תהליכים לפני המציאות, כנראה כדי להכין את עצמו ואז המציאות לא כל כך נוראית. אני נאטמת לפני שאני פועלת. אז נאטמתי בראש לבית (כמעט כתבתי דירה, וזה כמה אני כבר לא שם) שגרתי בו שנתיים. אני כבר לא נמצאת, לא מגיעה, לא אכפת לי, מסתובבת עם הכל עליי, לא מזמינה אותך אליי, עדיף שלא כי אין לי כח לנקות או לסדר או להחליף מצעים.
כנראה שהפעם האחרונה שתבוא לדירה תהיה כשאני אסיים לארוז אותה ואעזוב אותה. מוזר. החיים פשוט קורים, ממשיכים, מתקדמים, ואני בכלל לא מספיקה רגע לעצור ולחשוב ולבדוק. מרדף אחרי עצמי ואחרי מה שצריך לעשות, בסוף שום דבר מזה לא קורה ואני סתם בוהה בסרטונים באינסטגרם.
קצת תחושת חוסר תכלית עם תחושת חוסר סבלנות, הכל מרגיש חסר פואנטה וכולם מרגישים לי רחוקים מדי ממני. הראש קצת בבלאגן, מרחף, פגיע, כואב, רוצה חיבוק ושקט בלי מילים. ליטוף כזה של חיבוק בבטן לבטן מתחת לפוך עם מזגן מקפיא. או, ששוב אני מתחננת שיבוא כבר החורף, כמו הקיץ הקודם, הפנטזיה הוונילית שכתבתי לפני שנה בצאת שבת, לפני שאני ואתה היינו אנחנו.
יכול להיות שיהיה מאתגר. יהיה מלחיץ ויהיה מפחיד ויהיה מוזר ואולי ירגיש זר. ואולי חוסר הסבלנות הזה לא יעבור עד שהחום הנוראי הזה יעבור, או עד שנכנס לדירה, או עד שאתמקם בעבודה החדשה, או עד שהחטופים יחזרו הביתה ותגמר המלחמה, ואולי עד שנצא לחופשה רגע וננשום אוויר של חופש. אולי.
קצת כמו הטלפון שלי והמטען שלי, שמשום מה כל לילה טוען אותו עד 80% ואז מפסיק (הבנתי שזה יותר טוב לבטריה או משהו) - ככה אני מרגישה. כל לילה שאני ישנה טוען אותי ב80%, ואני מתחילה את היום שאחרי בלי בטריה מלאה.
מה זה בכלל בדסמ, תזכירו לי?
אין לי כח אפילו לשיחות וניליות בטינדר, הכל מרגיש לא רלוונטי, לא הזמן, לא אכפת. הכל אפתי. אפתי? אפטי? אדיש. מיותר. דבילי. לא קשור ולא חשוב.
ומצד שני, אתמול היה יום אופטימי ונחמד ושמח כל כך.
