אם יש משהו שמכבה אותי היטב זה כשמחליטים לי מה לכתוב, מיד נעלמות לי המילים והמוח מתרוקן מכל מחשבה. הימים ריקים, החרדה מאוד קיימת בי, אם זה כי חיי ניצלו, או שאולי אני מגזימה ולמה אני חיה ומישהי אחרת לא. הרבה סימני שאלה ללא תשובה במדבר עצום של כאב. ניסיתי לקרוא את לאה, בקורונה היא השפיעה לטובה אבל כעת לא מצליחה לקרוא עמוד ברצף. הכל ריק מתוכן.
נבט של מחשבה שמרגישה חיובית התחילה להשתרש לי במוח. אני נשארת בארץ ולא משנה מה. כל תרחיש שדמיינתי שבו אני גולה התפייד לתוך גאווה לאומית ובעיקר צורך ברור בבריאה מחדש. לא רק בריאה צריך פה, צריך ניסים ובניסים אני מאמינה.
למשל, קרה לי נס, אתמול הוא הסכים לי לגמור, למרות שהוא אומר שכשאני גומרת אני פחות כנועה. אני לא עונה, יש מלחמות שלא שווה להילחם בהן, איתו שום מלחמה לא שווה.
אז אני אוחזת בדברים הקטנים וזוכרת את פיסת המחשבה החדשה על בריאה, על בית ועל משפחה.
אופטימי?
לפני שנה. 22 באוקטובר 2023 בשעה 19:09
